מקור ראשון

שארם א־שייח בלי שלום

גם אחרי הרגעות בנט, יש מקום לדאגה בימין בעקבות ההתרחשויות המדיניות האחרונות

המאמץ העיקרי

של ראש הממשלה בשובו מהפגישה עם נשיא מצרים הוא לשכנע שהפעם זה שארם אשייח' בלי שלום. שלוש שעות ישב נפתלי בנט עם נשיא מצרים א־סיסי בפגישה פומבית. זו לא פריצת דרך חדשה אלא ירושה מנתניהו, שביקר שם בחשאי שש פעמים בשנים האחרונות, אבל הפומביות וההתעקשות על הצבת דגל ישראל, שנעדר מהתמונות במפגשים של ראשי הממשלה הקודמים, מסמנות את הניסיון להחצין את הקשר ולחמם אותו. ההודעה המצרית בפתח הפגישה כללה הצהרה על "מאמצים להחייאת תהליך השלום", אולם בראיונות לתקשורת הישראלית ערב יום הכיפורים ניסה בנט להציג גרסת הפוכה בלי להביך את המצרים. עם כל הכבוד למילותיו, אין בהן כדי להפיג את הדריכות והספקנות של הימין צרוב הנסיגות.

הביקור הזה סוגר רצף אירועים מדיניים נאה אבל מדאיג. באגף הימני של הממשלה מנסים לתת מענה נקודתי לכל אחד מהאירועים. הפגישה של בני גנץ עם אבו־מאזן "מיותרת" (שקד גם התייצבה לתקוף את יו"ר הרשות ולהבטיח בשם בנט שלא ייפגש איתו). הנאום של יאיר לפיד המציג את משוואת "כלכלה תמורת ביטחון" בעזה הוא "מנותק", ופגישות בנט והנשיא יצחק הרצוג עם המלך עבדאללה בירדן "עסקו בנושאי ביטחון חשובים ולא בתהליך המדיני". אבל כשמותחים את הקווים בין הנקודות ומחברים אליהם את התגובה הרפה מול עזה, עולה תמונה חשודה.

כדאי להתעכב במיוחד על הנאום של שר החוץ לפיד. זו לא הטרלה או פליטת פה של חבר כנסת בשולי הקואליציה, אלא תוכנית סדורה שהציג שר החוץ וראש הממשלה החליפי. עמדותיו לגבי הקמת מדינה פלסטינית אינן חדשות, והוא אפילו מודה ש״התנאים הפוליטיים - גם בישראל וגם ברשות הפלסטינית - לא מאפשרים התקדמות בציר המדיני בעת הנוכחית״; אבל לפיד לא הסתיר לאן הוא מכוון, בעוד שנתיים, כשיקבל את המושכות: ״ההתנעה של תהליך הסדרה בעזה תייצר תנאים נוחים יותר למשא ומתן מדיני בעתיד אם וכאשר יבשילו התנאים״, הצהיר.

זכותו של לפיד לקדם את המדיניות שהוא מאמין בה, וחובתו של בנט לבלום אותו במידת הצורך באמצעות כוחו הפריטטי בממשלה; אבל אחרי הפרת ההבטחות שהובילו להקמתה, גם מי שמאס בזעקות "זאב זאב" אופוזיציוניות - ובעיקר חברי ימינה ותקווה חדשה - צריכים להישאר ערניים למקרה של אזעקת אמת.

יממה אחת

של התנצחות בין העבודה לימינה לפני שהצדדים נקראו לסדר חשפה לרגע את הבקיעים ביסודות הממשלה, שבינתיים מכסה עליהם שכבה עבה של טיח פרגון הדדי. זה התחיל בניסיון של חברי כנסת מהשמאל לשנות את מפת אזורי העדיפות הלאומית על חשבון ההתיישבות ביו"ש, והמשיך במניעת הטבת המס לארגון הימין עד כאן ובהתנצחות הטוויטר בין מרב מיכאלי לאיילת שקד. אחר כך התרחב העימות, וכשגלעד קריב כינס את ועדת החוקה כדי לקדם את עקרון השוויון בחוקי היסוד נשלחה סוללת חברי כנסת מימינה כדי לבלום את המהלך.

מבחינת בנט, הקדנציה אמורה להתחלק לשני חלקים לא שווים: הראשון, עד אישור התקציב - הישרדות ובניית הקואליציה; השני, מהעברת התקציב ועד למועד הרוטציה - קידום יוזמות וקיבוע המורשת שלו כראש ממשלה. זה לא כולל הפתעות כמו קורונה או מלחמה, שבדרך כלל מגדירות את הכהונה יותר מכל תוכנית מגירה. זו גם הייתה הנחת העבודה של שותפים נוספים בצמרת הממשלה, שהעריכו שההרעשה האופוזיציונית תימשך עד לאישור התקציב, ואז תהפוך לחסרת משמעות ותחדל. אחרי התקציב הקואליציה אמורה לשייט בנינוחות למשך שנה וחצי. אפילו סבב לחימה נוסף מול עזה - אפשרות שהופכת בלתי נמנעת כמעט בכל יום שעובר - לא יפילו אותה, כי פרישה של רע"ם מהקואליציה לא תביא לשינוי ללא הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי - הסכמה של 61 ח"כים על ראש ממשלה אחר. גם תחת אש צה"לית כבדה על עזה, ברע"ם ובמשותפת לא ירימו את ידם כדי להשיב את נתניהו.

הקונספציה הזאת אותגרה השבוע גם במתח הלא מוסתר בסוגיה המדינית, ובעיקר בחילופי ההטרלות שיושבו במהירות, אבל לראשונה העלו את הצורך לנופף בעקרון הווטו ההדדי של הפריטטיות. עד כה לא נדרש הקלף הזה להסדרת היחסים בין אגף בנט וסער לאגף לפיד ושאר מפלגות השמאל.

ממשלות לא מופלות מבחוץ אלא קורסות לתוך עצמן. מהרגע הראשון ידעו כל השותפים שהאופוזיציה בראשות נתניהו היא הדבק שמחבר אותם. כשהאיום החיצוני יוסר או יקהה, האיום הפנימי יתחדד.

במקביל, בהנהלת הקואליציה ינסו לנצל את העברת התקציב להרחבת הסדקים גם באופוזיציה. המאמצים להרחבת הממשלה הצרה יחודשו בשני נתיבים עיקריים: איתור ארבעה חברי כנסת מהליכוד, שנוכח המדבר האופוזיציוני המצפה להם והקיפאון הפנימי במפלגה יסכימו להיכנס לקואליציה תמורת כיבודים ותפקידים ובכסות אידיאולוגית מפוקפקת, במקום חברי הכנסת של רע"ם או במקביל להם. הנתיב השני, הסבוך יותר, הוא לנסות לגבש הסדר תמיכה חיצונית של לפחות חלק מחברי יהדות התורה.

הטרדות והתקפות

הן לא חוויה חדשה למאיר פרוש. ח"כ בן ח"כ, דור שלישי לעסקנות במגזר החרדי, הוא למוד ניסיון עם נחת זרועם של הסיקריקים. דווקא קרבתו לחוגי הקנאים במגזר הופכת אותו ליעד ראשון עבורם. בכל מתיחות בינם ובין ממשלת הציונים, מגזירת הגיוס ועד עבודות הרכבת הקלה, הזעם מתנקז אליו.

אבל הפעם היה משהו שונה. שני אלמונים בלבוש חרדי המתינו לו השבוע בפתח ביתו. אחד מהם היה חמוש במספריים חדים, שהוא התכוון לקצץ בהם את זקנו הארוך והמפואר. כשנכשל, חורר את המעיל של פרוש באזור החזה, אולי בניסיון דקירה, ונמלט. בניגוד למקרים קודמים, פרוש התלונן במשטרה ומאז מכשיר הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. כולם ביקשו לדרוש בשלומו, ובכלל זה ראש הממשלה בנט ויו"ר האופוזיציה נתניהו.

פרוש משתייך ל"בלוק" של נתניהו, אך היחסים ביניהם הצטננו מאז פרסם פרוש מכתב פומבי יחד עם ח"כ אייכלר, שבו קראו השניים לנתניהו לפנות את מקומו למועמד אחר מגוש הימין כדי להקים ממשלה. דווקא עם בנט השיחה הייתה חמה יותר. בימים כתיקונם אסור לפרוש לדבר עם ראש הממשלה ולדווח על כך, אבל ההתעניינות בשלומו אפשרה להעלות על קו הטלפון את השניים, שעבדו צמוד ארבע שנים במשרד החינוך, כשפרוש היה סגנו של בנט. פרוש היה גם הח"כ החרדי ששבר את החרם על הממשלה כשהצטלם בפגישה עם שר הדתות מתן כהנא שעסקה במתווה הטיסות לאומן.

בנט ופרוש לא דיווחו על מה שנאמר בשיחת הנימוסין, אבל אי אפשר לא לשים לב שבניגוד לתחזיות, חגי תשרי עוברים בינתיים על העולם החרדי בשקט ובשלווה. דווקא בממשלה שהם אינם מיוצגים בה נרשמו כמעט אפס חיכוכים בינם לבין המדינה. שוטרים לא נשלחו לפזר טישים, תפילות המוניות לא נאסרו, ותפיסת עולמה של שרת החינוך בראשית תשפ״ב בנוגע לקיום לימודים תחת מגפה נשמעת כמו תרגום לעברית מדוברת של העקרונות שהתווה הרב קנייבסקי בחורף תש״ף. מנכ"ל משרד החינוך שעלה לבית הרב כמעט אמר זאת מפורשות (בהבדל קטן אך חשוב: ה"הכלה" מתאפשרת כעת הודות לחיסונים). גם החריקות בפרשת ה״זיופים״ של מקצת השבים מאומן וההודעה המתלהמת של ראש הממשלה נגדם מתגמדות מול העובדה שממשלת ישראל אפשרה ללא הפרעות את הרכבת האווירית לקברו של רבי נחמן. הפרויקטור הקודם כתב מכתב לנשיא אוקראינה כדי שיחסום את דרכם של החסידים. הפרויקטור הנוכחי הגיע לאומן לוודא שמערך הבדיקות פרוס היטב.

המצב הפוליטי והגדרת הממשלה כ"ממשלת שמד" לא מאפשרים לקולות הללו להישמע בפומבי, אבל הם רוחשים בקרב עסקני המגזר ועיתונאיו, ובעיקר בבתי הרבנים. בתשרי תשפ"א ראש הממשלה נתניהו שוחח באופן כמעט תקדימי עם אדמו"רים והפציר בהם למתן את ההתקהלויות. השיחות הישירות עם ההנהגה הרוחנית מלמדות על הכבוד הרב והאמון שנתניהו זוכה להם בעולם החרדי, אבל בשטח בקשותיו לא נענו. בתשרי תשפ"ב לא יעלה על דעתו של אף משב"ק, משמש בקודש, לכבד את ראש הממשלה בנט בשיחת ערב חג עם האדמו"ר, אבל את השקט שומעים היטב בהיכלי הטישים של חצרות החסידים.

יאיר שרקי

he-il

2021-09-17T07:00:00.0000000Z

2021-09-17T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/281565178892846

Israel Hayom