אחרי 52 שנים שחרר הקיץ ארכיון המדינה לפרסום את פרוטוקול ועדת החקירה הממלכתית שהקימה ממשלת ישראל כדי לחקור את פרשת ההצתה במסגד אל־אקצה בקיץ .'69 זה קרה ב־12 באוגוסט, ז' באלול תשכ"ט. האוסטרלי מייקל רוהאן, שלקה בתסמונת ירושלים, התגנב למסגד בשעת בוקר מוקדמת והצית שם במת דרשן בת 800 שנה שבנה כובש ירושלים צלאח א־דין.

העולם המוסלמי השתולל בזעם וממשלת ישראל המבועתת עשתה אז ככל יכולתה כדי להראות לעולם שידה לא הייתה במעל. ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין מיהרו עוד באותו היום לבקר באתר השרפה, בביקור הפומבי האחרון של ראש ממשלה ישראלי מכהן בהר הבית מאז ועד היום. אפילו כשנרצחו בהר שני שוטרים לפני ארבע שנים, ראש הממשלה לא הגיע למקום.

כרגיל, מי ששילמו את רוב המחיר על ההצתה היו היהודים. שער המוגרבים (כיום שער הלל), שדרכו נכנסים להר מי שאינם מוסלמים, ננעל אז ללא כל ערעור למשך חודשיים, עד תום חגי תשרי תש"ל. זאת אף שרוהאן כלל לא נכנס להר דרך השער הזה. רוהאן נתפס כבר למחרת והועמד למשפט, אבל עוד ביום השרפה, בטרם היה ברור שמדובר בהצתה בידי גורם חוץ, מיהרה הממשלה למנות ועדת חקירה ממלכתית. כעת, רק כעת, מתפרסמות בפומבי מסקנותיה, שמצביעות באופן חד־משמעי על כך שהמחדל במקרה ההוא היה אסלאמי מתחילה ועד סוף, ללא מגע ידי הישראלים – שדווקא עשו את כל שהיו יכולים מבעוד מועד ובזמן אמת כדי למנוע את שהתרחש או לפחות למזער את הנזק.

בראש הוועדה ישב שופט בג"ץ יואל זוסמן, אולם הממשלה טרחה לכלול בוועדה גם שני חברים ערבים – שופט המחוזי מנצרת מוחמד נימר אל־הוארי וראש עיריית נצרת מוסא כתילי. ראשית קבעה הוועדה כאמור שהמצית רוהאן לא נכנס בבוקר ההוא דרך שער המוגרבים – היחיד שהכניסה אליו הייתה ועודנה באחריות ישראלית – אלא דרך אחד מתשעת שערי ההר האחרים, שהאחריות בהם הייתה ונותרה בידי הווקף. כיום מוצבת משטרה בהר ובשעריו אולם בעת ההיא הוטלה האחריות הביטחונית על שער המוגרבים על כתפי המשטרה הצבאית.

"קובעים אנו על יסוד עדותו של רב־סמל חכמי", נכתב בדו"ח הוועדה, "שהאדם החשוד בביצוע השרפה לא נכנס להר הבית ביום הנ"ל דרך שער המוגרבים. רב־סמל חכמי פתח את שער המוגרבים ביום הנ"ל במפתח שהיה מופקד בבסיס המשטרה הצבאית בשעה שבע, או דקה או שתיים לאחר מכן. בשעה שבע וחצי, לאחר פרוץ השרפה, נסגר השער. במשך חצי השעה הזו עבר את השער רק אדם אחד, ואדם זה היה ערבי".

הוועדה התמקדה בעדותו של שומר הנעליים בפתח מסגד אלאקצה, אברהים אל־חלוואני: "על החשוד אנו יודעים מפי אל־חלוואני כי הוא בא לשער המסגד, מקום שבו אל־חלוואני שומר על נעלי התיירים, דקות ספורות אחרי השעה שבע כשעל גבו מזוודה ובידו מצלמה עם פלאש. בראותו את אל־חלוואני אמר לו החשוד ‪Good Morning‬ ונכנס למסגד".

חברי הוועדה טרחו לציין שלפי כללי הווקף עצמו כל פרט מאלו שצוינו היה אמור לבדו להביא למניעת כניסתו של רוהאן למסגד. כניסה של תייר בשעת בוקר מוקדמת למסגד הייתה אסורה. כמו כן נאסר אז צילום במבנה ללא קבלת רשות מפורשת מהווקף וכך גם הכנסת תיקים למסגד – ורוהאן הרי נכנס למקום כשבידיו מצלמה ומזוודה.

"אותה שעה טרם תמה משמרת הלילה", ממשיך הדו"ח, "ושומר הלילה האחראי היה חאג' רסול אפגני. דא עקא, חאג' רסול עזב את השער לרגע קט והוא העיד כי ביקש מאל־חלוואני הנ"ל לשמור במקומו על השער בזמן העדרו. אל־חלוואני ראה אותו (את רוהאן, א"ס) נכנס. אומר אל־חלוואני, ומוסטפה חליל אנסרי ראש השומרים מאשר זאת, כי אין זה מתפקידו לשמור על שער המסגד. כל שהוטל עליו הוא לנקות את השטח ולשמור על נעלי התיירים.

"ואולם אפילו לא נכונים דבריו של חאג' רסול שהוא סמך על אלחלוואני שישמור בזמן היעדרו, ברור שעל אל־חלוואני רובצת אשמה כבדה. זה כחמש שנים מועסק הוא בעבודתו, ולא רק מניסיונו כעובד המסגד ידע שכניסתו של התייר נוגדת את הסדרים שנקבעו על ידי הנהלת הווקף, אלא גם הוא כשאר עובדי הווקף חתם על מסמך שבו מפורטות ההוראות לגבי ביקור תיירים במסגד".

כן, ועדת חקירה ישראלית מאשימה איש וקף על שלא כיבד את הכללים של ארגונו. "בהתרגשות רבה", הוסיפה הוועדה, "העיד לפנינו שייח' ג'וטי אל־אנסרי כיצד נזף באל־חלוואני כאשר ראה את החשוד יוצא מן המסגד עם מצלמה בידו, וזה היה עוד לפני שנתגלתה לו השרפה. כאשר ביקשנו מג'וטי לבאר על שום מה התיר אל־חלוואני לדעתו לתייר זה להיכנס, העלה את האפשרות שקיבל ממנו כסף. אל־חלוואני מודה שלפחות פעם אחת קיבל מאת החשוד חמש לירות. שייח' ג'וטי מעיד על כך שלאנשי הווקף אסורה קבלת כסף מתיירים".

אבל המחדל היה רחוק מלהסתכם בהתנהגותו של שומר הנעליים. "תחילה לא הייתה זאת שרפה גדולה, ואילו הופעלו מיד מכשירי כיבוי אין ספק בכך שאפשר היה לכבות את האש. בתוך המסגד נמצאים כמה מכשירי כיבוי, אך עובדי הווקף העידו לפנינו שכאשר ניסו לכבות את האש בעזרת המכשירים, המכשירים לא פעלו. בנובמבר ,1967 זמן רב לפני קרות השרפה, ביקר העד יצחק קובי, בתוקף תפקידו כקצין מניעת שרפות במכבי אש ירושלים – בהנהלת המסגד והצביע שם בפני האחראי על כך שהמכשירים שמצא אינם מתאימים. הוא המליץ על החלפתם במכשירים המקובלים כיום והציע לשרת את הנהלת המסגד בעצת מומחים, אך הצעתו נדחתה ונאמר לו: אין פחד. א־לוהים גדול והוא ישמור לנו על המקום".

ניכר מהדו"ח שהישראלים עשו ככל שיכלו ומעבר לכך כדי להגן על מקום קודשם של המוסלמים, אבל המוסלמים לא רצו לשמוע: "העד (מירון) בנבנישתי, הממונה על העיר המזרחית מטעם עיריית ירושלים, נפגש עם מנהל הווקף חסן טהבוב והפנה את תשומת ליבו לכך ששני המסגדים אינם מוגנים די הצורך מפני סכנת ברק. גם מנהל הווקף וגם האיש שהעד קובי שוחח עמו דחו את הפניות כהתערבות לא רצויה בענייני הווקף. בסוף שנת 1967 השקיעה עיריית ירושלים סכום כסף ניכר כדי להגביר את אספקת המים לחלק המזרחי של העיר.

"אך עיקר מחדלה של הנהלת הווקף הוא שבעוד שהתקינה במסגד מכשירי כיבוי, לא הדריכה אף אחד מן העובדים כיצד להשתמש בהם. עקב כך לא הייתה למכשירים כל תועלת. משפרצה השרפה היו העובדים, שמקצתם הם אנשים זקנים המשרתים במקום שלושים וארבעים שנה ואולי יותר, מבולבלים, רצו מאחד לשני וצעקו, אך איש לא ידע לאתר את האש והיא התפשטה. עד לבואם של מכבי האש עבר זמן יקר.

"תחילה הוזעקו מכבי אש שבתחנה בוואדי ג'וז. לא נמצאה בתחנה הנ"ל אלא מכונית כיבוי אחת וזו יצאה מייד למקום, אך בינתיים התפשטה האש והיה ברור שאי אפשר לכבותה בעזרת מכונית כיבוי אחת. גם מכבי אש ממערב העיר הוזעקו. אף מכבי אש מערים אחרות, רמת־גן, בני־ברק, ביתשמש וחברון, נקראו לעזור, ולבסוף עסקו 16 מכוניות במלאכת הכיבוי".

בלשון המעטה ציינה הוועדה את העובדה שבמקביל למאמצי הכיבוי, היה על הכבאים להתגונן גם מפני המון אסלאמי זועם. "כמה וכמה גורמים הכבידו על עבודת הכיבוי... בעוד שהכבאים עמלים נתאסף קהל רב במקום והפריע להם בעבודתם. היו כאלה שעשו כך במתכוון ואף תקפו את הכבאים – נוצרים, מוסלמים ויהודים – ורגמו אותם באבנים. נשמעו צעקות כי היהודים הציתו את המסגד וכי הכבאים אינם שופכים מים כדי לכבות את האש אלא בנזין כדי ללבותה. בעוד המסגד בוער, התארגנו אנשים שהסתובבו במקום להפגנה. מלאכת הכבאים שנאלצו לעבוד באווירה עוינת זו, כשאחדים מהם אף

נפגעו על ידי מעשי אלימות, הייתה קשה ביותר".

הנה דוגמה מסמרת שיער: "העד יצחק קובי עלה בעזרת הסולם ההידראולי אל כיפת המסגד. שם, מתחת לכיפה, הצליח להיכנס אל תוך הבניין, והוא וכבאים אחרים שבפיקוחו עמדו על משטח של כארבעים סנטימטרים, ממנו יכלו להתיז מים להצלת הכיפה. ושם, כשאין לו אלא משטח קטן תחת רגליו, הותקף קובי על ידי המון פרוע. בא אדם והוציא בכוח מידו את המזנק שדרכו זרמו המים, וכיוון את זרם המים כלפי הכבאי כדי לזרוק אותו למטה אל חלל המסגד". רק התערבות של מוסלמי אלמוני הצילה את קובי ממוות.

הוועדה מביאה גם את עדותו של מפקד הנפה במשטרה, סגן ניצב דניאל בראלי, על כך שראשי הווקף סירבו לנקוף אצבע כדי להרגיע את חסידיהם ולאפשר לכוחות ההצלה לבצע את עבודתם. "תוך המהומה פגש סגן ניצב בראלי בשטח המסגד במופתי של ירושלים וביקש ממנו כמנהיג דתי לפנות אל הקהל שיימנע מהפריע את הכבאים. המופתי סירב לעשות דבר".

אך שככה האש, וראש מועצת הווקף השייח' חילמי אל־מוחתסב כינס מסיבת עיתונאים שבה האשים את שלטונות ישראל במעשה וב"פגיעה במקומות קדושים". למען האמת לא הרבה השתנה בינו לבין ממשיכי דרכו בדורות הבאים, למשל אלו שירו זיקוקים בכינון ישיר אל שוטרים בהר במהלך התפרעות רבתי ביום ירושלים שעבר, והבעירו עץ במתחם בלהבה אדירה עד שלא היה רחוק שאש תשוב ותאחז במסגד כמו .'69־ב

עד כאן דבר הוועדה. ראש הממשלה גולדה מאיר לא הסתפקה במינוי ועדת החקירה וגם לא בביקור במקום האירוע ומיהרה לפרסם הודעה לעיתונות שנוסחה כמעט כמודעת אבל: "בשם ממשלת ישראל אני מביעה צער עמוק על הדלקה שפרצה במקום הקדוש למוסלמים. ממשלת ישראל תהא נכונה להגיש כל עזרה כדי לתקן ולשקם את הקטעים שניזוקו".

שופט התעבורה מרחובות דוד טברון הציע אז למזכיר הממשלה להביא להחלטה ישראלית רשמית להצטרף לשביתת מחאה ערבית אשר הוכרזה לרגל השרפה. "ליום ה' הבא קוראים הערבים לשביתה של שעה כמחאה על השרפה נגד ישראל. אני מציע שגם מדינת ישראל תכריז באותו יום ובאותה שעה על הפסקת עבודה של שעה כדי להביע בכך את הזדהותה של המדינה עם צערם של אזרחיה המוסלמים על השרפה". מזכיר הממשלה הבטיח לטברון להביא את הדברים "לידיעת הנוגעים בדבר".

כן, בהוויה הישראלית של 1969 כמו בזו של ,2021 לא נתפס כמופרך שישראל הרשמית תתאבל על חורבן אסלאמי שהתרחש בגלל מחדל אסלאמי על מקום קודשם של היהודים. וזאת, יש להזכיר, באירוע שלווה גם בהתקפות עזות מצח במיוחד נגד אותם יהודים שניסו להציל את המוסלמים מעצמם. מבולבלים? גם אנחנו.