במאמר המעניין "אורים ותומים" בגיליון הקודם נסקרו כאן כמה השערות על מהות החפצים מצועפי הסוד שהונחו על לב אהרון ובניו וממשיכיו, עד שנעלמו מאיתנו, הם ומשמעותם, כדברי התוספתא (סוטה, י"ג :)'ב "משחרב בית המקדש הראשון בטלה מלוכה מבית דוד, ובטלו אורים ותומים".

נחזור אל הציווי הראשון בעניין, בספר שמות (כ"ח, :)'ל "ְוָנַתָּת ֶאל חֹוֶׁשן ַהִּמְׁשָּפט ֶאת ָהאּוִרים ְוֶאת ַהֻּתִּמים, ְוָהיּו ַעל ֵלב ַאֲהרֹון ְּבבֹואֹו ִלְפֵני ה', ְוָנָׂשא ַאֲהרֹון ֶאת ִמְׁשַּפט ְּבֵני ִיְׂשָרֵאל ַעל ִלּבֹו ִלְפֵני ה' ָּתִמיד". ובכן, מהם האורים? ותומים מה הם?

פירושי הראשונים הוזכרו בגיליון הקודם. רש"י סבור שזהו "כתב שם המפורש ... שעל ידו הוא =[ הכוהן] מאיר דבריו וְמַתמם את דבריו". אבן עזרא (בפסוק ו' בפרק הנ"ל) מצעף את דבריו בסודות, חולק על רש"י, וכותב שהיו אלה חפצים שניטלו אל מחוץ ַלחושן בעת הצורך, ושהאורים (ולא התומים) היו עשויים כסף וזהב. הרמב"ן דוחה את דבריו בחריפות, מצטרף לפירוש רש"י, וכותב ש"הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה, או [אולי] היו מעשה שמיים".

בדחילו ורחימו אניח בפניכם, הקוראים, השערה ִמשלי, ובית אחיזה לה בדברי הרמב"ן על "מעשה שמיים". לוחות ראשונים בידי שמיים נעשו – גם גופם, גם כתבם – ככתוב: "ְוַהֻּלחֹות ַמֲעֵׂשה ֱא־ֹלִהים ֵהָּמה, ְוַהִּמְכָּתב ִמְכַּתב ֱא־ֹלִהים הּוא, ָחרּות ַעל ַהֻּלחֹות" (שמות ל"ב, ט"ז).

לפי הפסוק הקודם לזה – שהיו הלוחות "ְּכֻתִבים ִמְ ּׁשֵני ֶעְבֵרי ֶהם, ִמֶּזה ּו ִמֶּזה ֵהם ְּכֻת ִבים" – מסרו לנו חז"ל שהייתה החקיקה מפולשת מצד לצד, דרך עוביו של לוח האבן. לפיכך, אם נכתבו עשרת הדברים בכתב אשורי, הרי מ"ם סופית וסמ"ך בנס היו עומדות – כי פיסת האבן אשר בהן מרחפת ללא אחיזה – ואילו אם ניתן לנו דבר ה' בכתב עברי קדום, הרי היו האותיות עי"ן ודל"ת עומדות בנס, ויוצרות את המילה "ֵעד", שאכן חקוקה בדיבר התשיעי (ראה במסכת שבת ק"ד א', ובירושלמי מגילה פרק א' הלכה .)'ט

מכאן נצעד הלאה. אם חרותות האותיות במפולש, נראה האור דרכן והן כמאירות באור שמיים – ולכן מתאים הכינוי "אּורים" לכלל המילים של עשרת הדברים החקוקים ָּבאבן. על דרך זו אפשר לפרש את החיזיון שנגלה בהר סיני (בסוף פרשת משפטים) למשה, לאהרון ולבניו ולשבעים הזקנים, בראותם כי תחת רגליו של הקב"ה, כביכול, מונחים לוחות הברית לקראת נתינתם, ותוארם "ְּכַמֲע ֵׂשה ִל ְבַנת ַה ַּסִּפיר =[ גוף הלוחות], ּוְכֶעֶצם ַהָ ּׁשַמִים ָלטֹוַהר" =[ כל אותיות המילים, עשרת הדברים].

לפי ההסבר זה יתאים הכינוי "אורים" לאותיות על הלוחות, גם כריבוי צורת היחיד "אּור" (ו' שרוקה), שהיא אש. הנה אלה דברי רבי עקיבא במכילתא דרבי ישמעאל, על הכתוב "ְוָכל ָהָעם רֹוִאים ֶאת ַהּקֹולֹות" וגו' (שמות כ' י"ד): "רואין דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות", הווה אומר כי קול ה' – באש יוקדת בעוצמה ממוקדת – הוא שחקק באבן את חללי האותיות, שבצירופן מתגלה תוכן הדברים.

ובכן, השערתי היא שה"אורים" הם גרגרי האפר של אבן הלוחות – מה שנחסר מן החומר האטום כדי לפנות מקום לחירות הרוח, לדבר ה' המאיר כעצם השמיים לטוהר, למשמעות הבאה באש משמיים, בבחינת: "ַאֶּתם ְרִאיֶתם ִּכי ִמן ַהָּׁשַמִים ִּדַּבְרִּתי ִעָּמֶכם" (שמות כ', י"ח). "החומר" הנותר הזה הוא הדבר הקרוב ביותר אל מה ששמענו מפי הגבורה, כי נגע בו הקול הנורא – כמכוות אש – במשק תורה משמיים הניתנת אל סדן הארץ.

אם כנים דברינו, יהא קול דברו של הכוהן המשיב באורים המשך ישיר לקול ה' שנחצב בלוחות העדות, כתורה שבעל פה המשלימה את התורה שבכתב, מכוחם של שיירי חומר האותיות אשר נחצבו באש, הפכו ל"ַאין" תחת "ֵיש", במקום שבו חרך קול ה' את האבן.

לבסוף נשלים את השערתנו ונאמר שה"תומים" – שנארזו בנפרד מן ה"אורים" – היו גם הם שאריות של לוחות האבן, אך לא שאריות הכתב אלא שאריות ה"גוויל". כי כאשר פסל הקב"ה כביכול את הלוחות, החליקם וסיתת את שוליהם, נשרו ונאספו פירורי השחק של "פסולת האבן", אשר בהסרתם הושלמה צורת הלוחות התמימים.

לסיכום: אם היו ה"אורים" החומר הממלא שנכרת בקול ה', הרי ה"תומים" היו החומר 'המקיף' שהוסר ביד ה'. על שניהם ֶנאמר: "ֻּתֶּמיָך ְואּוֶריָך ְלִאיׁש ֲחִסיֶדָך" (דברים ל"ג, ח') – זה אהרון בן עמרם. לּו ייתן ה' כי ישוב יעמוד לנו איש מזרעו, ככתוב בספרי עזרא ונחמיה (ב, ס"ג, ז', ס"ה): "ַעד ֲעמֹד ּכֵֹהן ְלאּו ִרים ְותּו ִּמים".