מקור ראשון

בארכיון בשוודיה עדיין שמורים הקליעים שפגעו בברנדוט

היום לפני 73 שנים חוסל בירושלים המתווך השוודי שחתר לקרוע את ירושלים והנגב מידי מדינת ישראל הצעירה. בן גוריון גינה, אבל לא ממש הצטער

גיל ליטמן

סטודנט ישראלי ניצב במרתפי הארכיון הלאומי של שוודיה בשטוקהולם באחד מימי החורף הקרים של שנת ,1990 והתלבט. מולו ניצבו שני ארונות סגורים ועמוסים לעייפה בדפים ישנים ובמעטפות מצהיבות. כמה דקות לפני כן הסביר לו עובד המקום שמותר לו לעיין רק במסמכים שמאוחסנים בארון הימני. "הארון השמאלי מחוץ לתחום", הדגיש המלווה. אחר כך אמר לסטודנט שהוא הולך לשירותים, התנצל, יצא מהחדר והשאיר אותו לבדו.

הסטודנט דב לויטן, תלמיד אוניברסיטת בר־אילן לתואר שלישי, הגיע לבירת שבדיה כדי לאסוף חומר למחקר הדוקטורט שלו, שעסק בפעילותו של הרוזן השוודי והדיפלומט פולקה ברנדוט במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא הרהר שניות אחדות, התחבט בינו לבינו, אבל סקרנותו גברה עליו. הוא הציץ לאחור, ראה שהשטח פנוי ופתח במהירות את דלתות הארון האסור. עיניו נפלו על מעטפה חתומה שהייתה מונחת על אחד המדפים. הוא אחז בה בזהירות, מישש וחש כי היא מכילה כמה חפצים קשים. כשפתח אותה התגלו בתוכה לתדהמתו חמש פיסות מתכת, ודו"ח פתולוגי שמסביר כי אלה קליעים שהוצאו מגופתו של הרוזן ברנדוט זמן קצר אחרי שנרצח בירושלים 1948־ב - היום לפני 73 שנים.

לרגע השתעשע הסטודנט במחשבה שיגניב את המעטפה לכיסו וייקח אותה איתו לארץ, אבל נמלך בדעתו מייד והחזירה למקומה. בשנים הרבות שחלפו מאז הוא הפך לראש החוג הרב־תחומי במכללה האקדמית אשקלון. "ברנדוט היה טיפוס מעניין ואיש ארגון לא רע, אבל אדם לא מבריק בעליל ודיפלומט בינוני למדי", אמר לי ד"ר דב לויטן כשנפגשנו לאחרונה. "עם זאת הייתה לו תשוקה בלתי נדלית לפרסום ולחשיפה בתקשורת. הפער בין היכולת המופלאה שלו ליחצן את עצמו ובין כישוריו הדלים כמדינאי היה עצום".

בשלהי מלחמת העולם השנייה שירת הרוזן ברנדוט, אחיינו של מלך שבדיה גוסטב החמישי, כסגן נשיא ארגון הצלב האדום במדינתו. מתוקף תפקידו הוא תיווך בין הנאצים למדינות סקנדינביה ופעל לשחרורם ההדדי של שבויי מלחמה - כמה אלפים מהם יהודים - וניהל את מבצעי השחרור הללו. במקביל הקפיד להצטלם ולהתראיין באמצעי התקשורת, ועד מהרה מיצב את עצמו כאיש הציבור המזוהה ביותר עם חילוצם של עשרות אלפי סקנדינבים ממחנות הריכוז הנאציים. הקשרים האינטימיים שיצר עם צמרת השלטון הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה ואמירות שיוחסו לו בגנות העם היהודי, גררו שמועות שהאריסטוקרט השוודי נגוע באנטישמיות. "אני לא חושב שזה היה כך", אומר לי ד"ר לויטן. "משיחות עם כמה ממכריו הבנתי שברנדוט היה אדם יהיר ומתנשא, אך לא התרשמתי שהיה אנטישמי".

כך או כך, בזכות התדמית שיצר לעצמו כדיפלומט מוכשר ובזכות הקשרים שטווה עם שועי העולם כבן למשפחת מלוכה, מונה ברנדוט למתווך האו"ם במזרח התיכון. בסוף מאי 1948 עבר לאי רודוס וקבע שם את מטהו: בתפקידו הוא נדרש לפעול למימושה של תוכנית החלוקה שאושרה באו"ם ב־92 בנובמבר ,1947 ולעשות ככל יכולתו כדי לסיים את מלחמת הדמים בארץ ישראל.

כמו במקרים קודמים, גם הפעם המזל האיר לו פנים. ימים ספורים אחרי שנכנס לתפקידו, נשאו מאמציו פרי, והוכרזה ההפוגה הראשונה בקרבות. ביולי 1948 התחדשה המלחמה, ואז שוב הביאה התערבותו של ברנדוט לכינון ההפוגה השנייה. אלא שהישגיו הדיפלומטיים של האיש סחררו כנראה את ראשו. טעון במנות גדושות של ביטחון עצמי ותוך חריגה קיצונית מהגדרת תפקידו, הוא החליט ליזום מתווה שלום משלו, שיחליף את תוכנית החלוקה המקורית. בקיץ 1948 התפרסמה הגרסה הראשונה של מתווה ברנדוט החדש, וזו תמציתה: המדינה הערבית תשלוט בירושלים, ביהודה, בשומרון ובכל חלקי הנגב במסגרת קונפדרציה עם ממלכת ירדן. לעומתה מדינת ישראל הצעירה תשתרע לאורך מישור החוף ובגליל בלבד ותחזיר לשטחה מאות אלפי פליטים ערבים. "בארץ התרוצצה שמועה עקשנית שפולקה ברנדוט קיווה לשדרג את מעמדו ולהתמנות למושל האזור מטעם האו"ם", אומר ההיסטוריון עופר רגב, שחיבר את הספר "נסיך ירושלים" העוסק בפרשת ברנדוט, "ושמשם נבעה המוטיבציה שלו ליזום מתווה שלום חדש".

בציבור היהודי התקבל מתווה ברנדוט בזעם רב וגונה בחריפות חוצת מחנות. מי שלא הסתפקו בתגובה מילולית בלבד היו לוחמי האגף הירושלמי של הלח"י, שהמשיכו בפעילותם המחתרתית בימים ההם במנותק מממשלת בן־גוריון. מסקנתם הייתה חד־משמעית: סילוקה של תוכנית ברנדוט מעל בימת ההיסטוריה ובעיקר ביטול "הסעיף הירושלמי" יתממשו רק אם מי שהגה אותה יחוסל. הם קיבלו את תמיכת הנהגת המחתרת (שלמעשה לא פעלה כבר) והחלו לתכנן את ההתנקשות.

"חבורת לוחמי לח"י בירושלים הצליחה לפתח יכולת מודיעינית יוצאת מן הכלל", קובע רגב. "הם עקבו אחרי ברנדוט, למדו את מסלולי נסיעתו והכירו את המקומות שנהג לפקוד בכל פעם שבא לבקר בירושלים".

באמצע ספטמבר 1948 השלים הדיפלומט השוודי את מתווה השלום שלו ושיגר אותו לעיונם של שולחיו באו"ם. כעת, משהתפנה לעיסוקיו, הוא החליט לצאת לגיחה קצרה בירושלים. את היום האחרון בחייו, יום שישי, 17 בספטמבר ,1948 פתח עם עלות השחר. בחמש בבוקר הוא יצא בטיסה מרודוס לנמל התעופה עטרות שבצפון ירושלים, ומשם נסע היישר למלון ימק"א, ממקומות הבילוי החביבים עליו בעיר. "יש בידינו עדות מהימנה לכך שאחד מאנשי המודיעין שליוו את ברנדוט הזהיר אותו מפני ניסיון להתנקש בחייו", אומר רגב. אך הרוזן הזחוח פטר את האזהרה בלא כלום, המשיך בשגרת יומו ואפילו לא טרח להציב מאבטחים סביבו.

בימק"א פגש מתווך האו"ם את אנשי צוותו ונסע איתם בשיירה לארמון הנציב במזרח העיר, האתר שבו קיווה לקבוע את משכן הקבע של מטה האו"ם. אחר הצהריים סיים את ענייניו בארמון ותכנן לצאת לעטרות ולטוס בחזרה לרודוס. הוא הורה למזכירתו האישית לעבור לרכב אחר בשיירה, וקרא לאיש פמלייתו, הקולונל הצרפתי אנדריי סארו, לשבת במכונית לצידו. כך, בהיסח הדעת, הציל ברנדוט את חייה של המזכירה, וגזר את דינו של הקצין הצרפתי למוות.

המכוניות יצאו לדרכן. לפתע שינה ברנדוט את יעדו והורה לנהג לפנות לכיוון ביתו של דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים העברית, בשכונת רחביה. "עד היום לא ברור לנו כיצד נודע לאנשי לח"י שמסלול השיירה הוחלף ברגע האחרון", אומר רגב. "אבל עובדה היא: היה להם מודיעין מדויק. הם נערכו סמוך לנתיב נסיעתו של ברנדוט והמתינו".

זו הייתה פעולת גרילה קלאסית, קצרה וקטלנית.

בשעה חמש לערך הגיעה שיירת מכוניות השרד לדרך קטמון, היום רחוב הפלמ"ח בירושלים, וחלפה על פניו של יהושע זטלר, מפקד המבצע שעמד בנקודת תצפית סמוך למוזיאון האסלאם של ימינו. זטלר אותת לחבריו שהמכוניות מתקרבות.

הג'יפ שהלוחמים המתינו בו הגיח ממקום המסתור שלו וחסם את נתיב התנועה של שיירת ברנדוט. הם איתרו את מכוניתו לפי דגל האו"ם שהתנוסס עליה, והסתערו. שניים מהם ירו לעבר המנוע והצמיגים והשביתו את הרכב. השלישי, בחור צעיר וחסון ששמו יהושע כהן, פתח את הדלת, זיהה את הדיפלומט המופתע וריסס אותו ביריות. הנהג עוד ניסה להרחיק את קנה התת־מקלע ממנו והלאה, אבל הסיט אותו לכיוון הקולונל סארו, והוא נורה ונהרג במקום. ברנדוט נפצע אנושות ומת בו ביום בבית החולים הדסה.

"הפעולה ארכה לא יותר מדקה", קובע רגב. "כהן נמלט ברגל, וחבריו נכנסו לג'יפ והסתלקו במהירות מהאזור". לשעה קלה חזר השקט של יום שישי אחר־הצהריים לרחוב הירושלמי.

ההתנקשות עוררה סערה גדולה בציבור הישראלי. ראש הממשלה הזמנית דוד בן־גוריון הצהיר כי הוא רואה בפעולת המחתרת, שלושה חודשים בלבד אחרי פרשת אלטלנה, קריאת תיגר נוספת על ריבונותה של הממשלה.

יומיים לאחר המארב הקטלני ציין בן־גוריון ביומנו האישי כי ראש שרותי הביטחון איסר הראל כבר מסר לידיו את רשימת החשודים: "הקבוצה המסוכנת היא מנחם כהן, אחיו יהושע כהן... אפרים זסלר [זטלר] מכפרסבא. איסר סבור שאלה ביצעו את הרצח". בהמשך העיר ראש הממשלה וכתב כי יש "לפעול במרץ ובלי רחמים" נגדם. אבל פרשת רצח ברנדוט דעכה בקול ענות חלושה. חברי חוליית המתנקשים לא נתפסו מעולם. חלקם הקימו מפלגה, שהתמודדה בבחירות לכנסת הראשונה ואחר כך התפוגגה. חמש שנים אחרי ההתנקשות בירושלים הצטרפו יהושע כהן ומשפחתו לקבוצת המייסדים של קיבוץ שדה־בוקר בנגב וקבעו שם את מעונם. בשלהי 1953 פרש דוד בן־גוריון מראשות הממשלה והחליט לעבור עם פולה רעייתו להתגורר באותו קיבוץ. רצה הגורל ושם, ביישוב המבודד שבהר הנגב, הצטלבו דרכי השניים: יהושע כהן יוצא לח"י מונה למאבטחו האישי של ראש הממשלה לשעבר, ועד מהרה הפך לאיש אמונו וידידו הקרוב. בניגוד לאיבה העקבית שהפגין בן־גוריון כלפי אנשי אצ"ל לשעבר, ובראשם מנחם בגין, אל יוצא הלח"י כהן התייחס מייסד המדינה בסלחנות. את ההסבר המעשי לכך סיפק לימים ראש המוסד והשב"כ הראשון איסר הראל. "הייתי בדעה כי נידוים של חברי המחתרת לשעבר ובידודם והדבקת תו של טרוריזם וקנאות עליהם רק יגדלו קבוצה של אנשים ממורמרים וקנאים", כתב בספרו.

נראה שהשיקול המעשי הזה הניע גם את דוד בן־גוריון להניח למתנקשים למרות שידע בוודאות את זהותם. הוא לא התאבל על ברנדוט, ודומה שראה בהסתלקות הדיפלומט הפעלתן מהזירה בבחינת "מלאכתם של צדיקים שנעשית בידי אחרים". בספרה "אין לי כוח להיות עייפה" מגלה לוחמת לח"י לשעבר גאולה כהן כי היו מי ששמעו את בן־גוריון מפטיר אחרי ההתנקשות ברוזן פולקה ברנדוט משפט קצר ופסקני: "ירושלים ניצלה".

-

נא -לנצייאן שצים מש ה

חוץ

he-il

2021-09-17T07:00:00.0000000Z

2021-09-17T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/281689732944430

Israel Hayom