ליאיר לפיד יש חלום: להיות שמעון פרס. קשה להאשים אותו. פרס זכה למעמד והכרה ביפ נלאומיים, ולמי שחי למען כיבודים כאלה, הוא דוגמןפעל. 2015פב החלום הזה תורגם לתוכנית אזורית לשלום, שלפיד רקם לדבריו במשך זמן רב "עם בכירים במערכת הביטחון ועם מומחי מדיפ ניות", ואף "עם סגן הנשיא בבית הלבן".

בחלומו של לפיד, האופוזיציונר דאז, הוא יוזם ועידה בינלאומית וזו מגיעה ל"הסדר אזורי" ש"ישנה את מעמדה האזורי של ישראל ויפתח בפניה אפשרויות כלכליות... ישקם את מעמדנו הבינלאומי, יביא ליחסים דיפלומטיים ומסחריים עם מרבית מדינות ערב, יביא לסיום הסכסוך עם הפלסטינים ויהווה מכפיל כוח כלכלי וביטחוני".

נשמע מסובך? ובכן, הסביר לפיד, צריך "ניהול נכון". הוא, המנהל המופלא, יגייס לא פחות מאשר את סעודיה, מצרים, ירדן, מדינות המפרץ, ארה"ב, רוסיה והאיחוד האירופי, ואפילו אינדונזיה ומלזיה יעודדו את התוכנית. איך אומר בנט? "בקלות"!

לפיד נטש בינתיים את המתווה ,2015פמ אבל לא את החלום. מאז הקמת הממשלה הוא מצהיר בפגישות מדיניות על תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית. האם זו עמדת הממשלה? לפיד אומר שזו עמדתו הפרטית, אלא שהטענה תמוהה. כל שר מחויב למדיניות הממשלה, ושר החוץ אמור לייצגה בעולם. האם לפיד חורג מהחוק? לא, משום שכידוע לפיד הוא ראש הממשלה בפועל, בעוד בנט הוא שר הטקס. עמדתו "הפרטית" של לפיד היא למעשה העמדה המוכמנת של הממשלה.

ואומנם, לפיד כבר מתקדם לשלב המעשי, לקראת כניסתו לתפקיד. בכנס באוניברסיטת רייכמן השבוע הוא הציג "תוכנית מדינית" חדשה שעניינה עזה; וכמו תוכניתו הקודמת, גם החדשה נשענת על הנחות דומות להנחות אוסלו.

בצד שלנו, טוען לפיד, הזמן פועל נגדנו. אנו תקועים עם שתי אפשרויות. "כיבוש" הרצועה, ש"מנוגד לאינטרס הבינלאומי שלנו" וממילא "אין לנו מה לחפש בעזה", או "סבבי לחימה", ש"שוחקים את צה"ל, את הלגיטימציה הבינפ לאומית של ישראל, ואת חוסנה ולכידותה של החברה הישראלית". בצד הפלסטיני, מאמין לפיד, הפלסטינים רק רוצים "חיים נורמליים" ואפשר לשכנע אותם שחמאס הוא "המחסום" לכך.

מה הפתרון? "מהלך רבפשנתי גדול של כלפ כלה תמורת ביטחון". כמו באוסלו, גם לפיד מבפ טיח תוכנית שלבים. השלב הראשון הוא "שיקום הומניטרי משודרג של עזה": תמיכה בינלאומית, השקעה בתשתיות חשמל, גז, מתקני התפלה, שיפ רותי בריאות, מגורים ותחבורה, ועוד. את הנוסחה, אומר לפיד, כבר הסביר בנט: "תמורת שקט אנחנו מוכנים לתת יותר מבעבר".

אחרי השלב הראשון, מגיע השלב העיקרי: העברת הרצועה לרשות. כעת "הרשות הפלסטיפ נית תהיה מעורבת כגוף ביצוע ופיקוח", ומעמדה "יעוגן גם בהחלטת מועצת הביטחון", במעורפ בות "הקוורטט". ההשקעות המסיביות יכללו אי נמל מלאכותי, כספים בינלאומיים, מיזמים של ישראל, מצרים והרשות, אזורי תעשייה גדולים נוספים, והדובדבן שבקצפת: חיבור עזה ל"גדה".

מי יטפל בהשקעות? החברים של לפיד: "האיחוד האירופי, ארה"ב, קרן המטבע הבינפ לאומית והבנק העולמי ומדינות המפרץ". כעת "הרשות תקבל לידיה את הניהול הכלכלי והאזפ רחי של הרצועה", ובעצם תשלוט בה. וחמאס? הוא יהיה ממולכד, כי בעזה "ידרשו ממנו לשמור על השקט כל עוד מתקיים תהליך של בנייה ושיקום".

"כלכלה תמורת ביטחון", אומר לפיד, היא גרסה של "שיקום תמורת פירוז" שהוצעה בעבר, אבל הפעם התוכנית יותר "ריאליסטית". הוא אף משוכנע ש"למרבה הפלא, הצעה רצינית של כלפ כלה תמורת ביטחון לעזה מעולם לא הונחה על השולחן", ומוכיח שהתוכנית מושתתת לא רק על הנחות מופרכות, אלא גם גם על בורות היסטורית מדאיגה. לפיד יודע ש"לא מעט מומחים יגידו לכם שאין למהלך כזה היתכנות", אבל יש לו תשובה: "לא ניסינו". ועוד תשובה: צריך "להפוך כל אבן". יד על הלב: לא נשמע כמו פרס?

אבל יותר מכול חשוב לזהות את השלב השפ לישי בתוכנית, שלפיד רומז לו: הקמת מדינה פלסטינית. "התוכנית החדשה" היא למעשה איוולת אוסלו הישנה, המופרכת והמסוכנת. התוכניות של לפיד הגיעו בעבר מן האופוזיציה, אך כעת הן המדיניות של ראש הממשלה בפועל, ובקרוב גם בתואר, בממשלת שמאל שהוכיחה כבר שהיח"צ חשוב לה יותר מהמציאות והתמונה חשופ בה מהתמורה. תוכנית אוסלו החדשה קורמת עור וגידים. החלום של לפיד הוא להיות שמעון פרס, מדינת ישראל היא הבמה, תוכנית אוסלו החדשה היא התפאורה, ונפתלי בנט הוא פיית החלומות שמגשימה אותו.