העיתון שבידיכם מתפרסם בערב שבת, כמה ימים לפני חג סוכות, ובתחילתה של שנת השמיטה. לשלושת המועדים האלה יש מכנה משותף רעיוני ברור: כולם משדרים תביעה מהאדם לוותר על קנייניו וצרכיו הבסיסיים. השבת תובעת מהאדם לוותר, למשך יום אחד בשבוע, על היסוד שמגדיר את זהותו יותר מכול אולי - העבודה שלו. חג סוכות תובע מהאדם לוותר לשבוע שלם על ביתו ולהיכנס לבית עראי, שעשוי גם למוט ברוחות תשרי. והשמיטה בוודאי תובעת מהאדם ויתור למשך שנה שלמה על בעלותו בקרקע, הנכס החשוב ביותר לאדם בעת העתיקה.

מדוע נתבעים כל הויתורים האלה? מתוך תפיסה דתית ברורה שלהשם הארץ ומלואה. כל הנכסים שאנחנו רגילים להתגאות בהם הם למעשה נכסים אפלוהיים, שאנחנו רק בעלים זמניים שלהם (בלשון ימינו אולי נכון יותר לומר: חוכרים). לקובי אוז יש שיר נפלא ("זלמן זה לא אתה") המבטא בדיוק את הרעיון הזה: הוויתור מדגיש את הזמניות והארעיות של הבעלות האנושית.

התפיסה הדתית האמריקנית שונה לחלופ טין. לפני יותר ממאה שנה העלה הסוציולוג הגרמני מקס ובר ניתוח מבריק לגבי הקשר שבין האמונה הדתית הקלוויניסטית, שאפיינה את האבות המייסדים של האומה האמריקפ נית, והמרוץ הקפיטליסטי המטורף שהתפתח בארה"ב. ובר ציין שהקלוויניזם אינו מאמין בחופש בחירה, אלא בגזירה קדומה שהוטלה על האדם עוד לפני לידתו, האם יחיה בטוב או ברע. וכיצד ידע האדם אם הוא נמנה עם המוטבים ממעל, או חלילה עם אלה שגורלם נגזר לשלילה? הישגיו בחייו הם הנותנים את התשובה. אם הצליח להגיע להישגים, סימן שמלכתחילה נגזר לטוב, ואם הפך לעני מרוד, נראה שמלכתחילה האל לא ממש חיבב אותו. ובר טוען שהאמונה הזו כשלעצמה יצרה דחף אדיר להצלחה כלכלית בקרב בני האומה האמריקנית, שהרי ההישגים מלמדים בדיעפ בד על הגורל שנגזר מלכתחילה על האדם.

קל לראות עד כמה התפיסה הדתית הזו לא רק שונה, אלא ממש הפוכה, מהתפיסה הדתית היהודית. היהדות מדברת על ביטול הקניין כביטוי לעליונות צו הקדושה האלוהי על כל נכס חומרי; הקלוויניזם האמריקני מקדש את הקניין כביטוי לאהבת האלוהים לאדם. על אף ההיפוך הזה, בשנים האחרונות באים רבים וטובים, שלא במקרה רובם גדלו בארה"ב, ומבקשים לשכנע אותנו שהתפיסה הקפיטליסטית היא היא גם התפיסה היהודית.

אבל האמת היא שלתורה יש דווקא השקפה ברורה בתחום הכלכליפחברתי. ברוב התחומים אפשר למצוא במקורותינו דברים והיפוכם, וכמעט כל השקפה אפשרית: אהבה וסוליפ דריות כללפאנושית לצד שוביניזם לאומני, מדיניות ניצית לצד מדיניות יונית, ועוד. אבל קשה למצוא בתורה, וגם לא בשאר המקורות היהודיים הקלאסיים, תפיסה שדוגלת בהעדפ פת ההון וזכות הקניין על פני הצדק החברתי.

נכון שאין שם הדרכות פרטניות בנוסח הקמת ביטוח לאומי, או מדיניות מיסוי פרוגרסיבית שגובה יותר מס מהעשירים - כמובן משום שכל המושגים האלה הם מודרניים. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהתורה והמקורות מדפ גישים לא רק את ערך הצדקה, אלא גם את "צדק צדק תרדוף". יתר על כן: גם על מצוות הצדקה עצמה קובע הרמב"ם שהמעלה הגפ בוהה ביותר של הצדקה היא לאפשר לאדם את המשאבים וההזדמנות לעבוד לפרנסתו בעצמו. בלשון מודרנית היינו קוראים לזה "חכות במקום דגים", ובמילים אחרות: חתירה לשוויון הזדמנויות.

השתרשות התפיסה הקפיטליסטית בחברה הדתית בישראל מוכיחה את הטענה המרקפ סיסטית הישנה שההוויה מעצבת את ההכרה, ובלשון רחבה יותר: הסוציולוגיה מעצבת גם את האידיאולוגיה, ואפילו את התיאולוגיה. רצונה הסוציולוגי של הציונות הדתית למצב את עצמה בעלית החברתית, בתוספת כעסה על יחסן של אליטות השמאל כלפיה, הם שעיצבו לציונות הדתית בת זמננו מדיניות כלכלית המנוגדת לחלוטין להשקפת התורה.

אלה המקורות החברתיים של השינוי בהפ שקפתה הכלכליתפחברתית של הציונות הדפ תית בעשורים האחרונים. אם רוצה הציונות הדתית להיות נאמנה לדרך התורה, שהיא גם הדרך ההיסטורית שלה עצמה, מוטל עליה לחזור לעקרונות הצדק החברתי ומדינת הרפ ווחה, כמובן בעיבוד הנדרש לצורך ימינו.