אדמה, פריים ראשון. באחד האימונים הליליים של מחלקת הסיור רטן לוחם: מה בצע בשימור כלי המלאכה העתיקים של הנווט, בעידן הג'י־פי־אס והמפות האלקטרוניות? מה תועלת לנו במד קואורדינטות, מפת סימון שבילים, ספירת צעדים, זיהוי אוכפים וואדיות ואיתור מערכות כוכבים? מדוע מתעקשים פה לסמן קווי אגן, לנתח שטח ולכתוב סיפור דרך?

עניתי מה שעניתי, אך השאלה נותרה תלויה באוויר, חזקה מהתשובה. בשבת שעברה קיבלנו תזכורת. כל הלוויינים והרחפנים והמחשבים והאפליקציות גויסו למרדף אחר המחבלים הנמלטים מהכלא בצפון, אולם מי שתפסו את הממזרים היו גששים יהודים מיחידת מרעול: הדינוזאורים האחרונים שעוד יודעים להריח את השטח, לחוש את דופק האדמה, להתחקות אחר עקבות בחול ולקשר בין חפיסת סיגריות ופחית ריקה לתוואי הבריחה של המחבלים.

אדמה, פריים שני. בריאיון שפורסם פה בשבוע שעבר, התגאה שר האוצר ליברמן בקידום הרפורמה בחקלאות. הטענה הבסיסית של המצדדים ברפורמה נכונה: הפירות והירקות בישראל יקרים, ומחיריהם זינקו בשנים האחרונות ביותר ,80%־מ מה שגרם לירידה של כ־%02 בצריכתם על ידי הציבור, כאשר הפגיעה העיקרית היא בשכבות הנמוכות. מחירי הביצים בישראל הם מהגבוהים בעולם, גבוהים בעשרות אחוזים מהמחיר הממוצע במדינות ה.OECD המחיר הגבוה של התוצרת החקלאית נובע, בין השאר, ממכסים גבוהים מאוד והיעדר תחרות. הסרת חסמי הייבוא הכרחית כדי להתמודד עם יוקר המחיה.

אבל לתמונה הזו יש זווית נוספת. חוויתי אותה ביישוב מרגליות, מושב־ספר ברכס רמים הצמוד לגבול הצפון, שהתארחתי בו במהלך חופשת הקיץ. גדר המערכת נמצאת ממש מעל למטעים; מהקצה הצפוני של המושב ניתן לצפות בעמדת חיזבאללה; קו המחרשה קובע, פיזית ממש, את קו הגבול. מעבר ליחידות אירוח צנועות ספורות, עיקר פרנסתם של בני המושב היא ממטעים ולולים. השהות במקום ממחישה באופן מוחשי שהחקלאות היא נכס לאומי אסטרטגי. שללא התיישבות חקלאית נרחבת בגליל ובנגב, ישראל תאבד את המשילות שלה במרחבים ניכרים משטחה הריבוני.

כפי שהראה התחקיר המטריד שפרסם פה לאחרונה יאיר קראוס, המפעל הציוני מאבד את אחיזתו במרחב הכפרי, ואדמות של קיבוצים ומושבים נמכרות לערבים. גם אם במאזן הדמוגרפי היהודים ישמרו על רוב מובהק, לא תהיה לו משמעות אם רובה המוחלט של האוכלוסייה יתכנס לרצועת מגדלים בין חדרה לגדרה. ריבונות ישראל בנגב ובגליל לא תישמר באמצעות יישובי קוטג'ים בודדים ואליטיסטיים שרק בעלי הון יכולים לרכוש בהם בית, אלא רק בנוכחות חקלאית חזקה.

תפיסת שוק חופשי המבקשת להוריד מכסים, במקביל לשדרוג החקלאות מתעשיית לואו־טק לתעשיית הייטק היא נכונה ואף מתבקשת, אבל כשאנשים המזהים את עצמם עם מחנה הימין מתבטאים בזלזול כלפי עצם חשיבות המגזר החקלאי, משהו בהבנת העומק של המשימות והאתגרים שלנו נמצא כנראה בשיבוש קשה.

אדמה, פריים שלישי. ביום שני השבוע התקיים דיון מאוחד בשלוש עתירות שונות שהגישה תנועת רגבים נגד משרד הביטחון והמנהל האזרחי, בגין שלושה מקרים שונים של השתלטות ובנייה בלתי חוקית שמבצעת הרשות הפלסטינית בשטחי .C טור זה נכתב לפני הדיון עצמו, אבל לא קשה לנחש את התוצאה שלו: קבלת עמדת המדינה ודחיית עתירת רגבים.

למדינה לא באמת אכפת מהשתלטות פלסטינית על אזורי לב הארץ. באופן מסורתי היא דוחה את העתירות בקש פרוצדורלי: כאשר העתירה מוגשת לבית המשפט לעניינים מנהליים, בדרישה להורות למנהל האזרחי לעשות שימוש ב"צו לסילוק מבנים", המדינה טוענת שהצו לא מצוי בסמכות המחוזי ויש לדון בו רק בבג"ץ. ואילו כאשר העתירה מוגשת לבג"ץ, המדינה טוענת שהעותרים לא מיצו את הסעד החלופי, מאחר שבמקרים אלו הוצאו גם צווי אכיפה "רגילים" מכוח חוק התכנון והבנייה, ואף שמעולם לא נעשה ניסיון לאכוף אותם, יש לדון בהם במחוזי.

אגב, בהקשר הזה אין הבדל בין עמדת המדינה בממשלת בנט לעמדתה בממשלת נתניהו. אצל נתניהו מאבק על האדמה מעולם לא היה ערך, ובמובן הזה הוא היה ונשאר חניך נאמן של משנת ז'בוטינסקי: הארץ שלנו לא בגלל התנ"ך אלא בגלל הצהרת בלפור ּוועידת סן־רמו, שהובילו את חבר הלאומים להעניק לבריטניה את שתי גדות הירדן על מנת להקים בהן בית לאומי לעם היהודי. ארץ ישראל השלמה לא בגלל ברית בין הבתרים, אלא משום שכך הבטיחו הגויים. וכיוון שמקור הזכות הוא הדיפלומטיה, זו גם זירת הפעולה המרכזית, לעיתים היחידה. זיקה רוחנית־היסטורית לנחלת אבותינו, או אפילו סתם צומוד אינסטנקטיבי לאדמת המולדת - מאן דכר שמיה.

מי שייך למי

רחקנו מאוד מן האדמה. בין אם כתוצאה מתהליכים גלובליים שעברו על האדם המערבי, המצוי כיום במרחק שלוש מהפכות מהתקופה החקלאית (המהפכה התעשייתית, המהפכה הטכנולוגית ומהפכת המידע, ובעיקר תהליכי העיור שעברו על האנושות), ובין אם כתוצאה מתהליכים תרבותיים לאומיים, שהורידו את קרנם של ערכי ההתיישבות והחלוציות - החיבור לאדמה הוא החוליה החלשה שלנו. האזורים החקלאיים הולכים ונחלשים, ובאזורים האורבניים האדמה הופכת ל"מרכיב הקרקע" בדו"חות אפס שמנפקים שמאי מקרקעין, מצטמצמת לעוד שורה באקסל.

מצוות השמיטה באה לרכך את המרכיב הקנייניבעלותי־אדנותי של האדם על הארץ, ולהטמיע בו את ההכרה שהאדמה לא שייכת לו, אלא הוא שייך אליה.

"ֹלא ֵיָאֵמר ָלְך עֹוד ֲעזּוָבה ּוְלַאְרֵצְך ֹלא ֵיָאֵמר עֹוד ְׁשָמָמה, ִּכי ָלְך ִיָּקֵרא ֶחְפִצי ָבּה ּוְלַאְרֵצְך ְּבעּוָלה, ִּכי ָחֵפץ ה' ָּבְך ְוַאְרֵצְך ִּתָּבֵעל. ִּכי ִיְבַעל ָּבחּור ְּבתּוָלה ִיְבָעלּוְך ָּבָנִיְך, ּוְמׂשֹוׂש ָחָתן ַעל ַּכָּלה ָיִׂשיׂש ָעַלִיְך ֱא־ֹלָהִיְך". יש המון קסם זוגי בדימוי שהעניק הנביא ישעיהו למערכת היחסים שבין עם ישראל לאדמתו, אבל הדימוי הזה גופו ממחיש את הסכנה שהקשר יהפוך לקנייני, פונקציונלי. האדם שוכח ש"ִּכי ִלי ָהָאֶרץ, ִּכי ֵגִרים ְותֹוָׁשִבים ַאֶּתם ִעָּמִדי".

הלכות השמיטה כוללות מערך שלם של ציוויים ואיסורים הבאים להמחיש שלארץ יש חיים משל עצמה, ושהיא אינה משועבדת ושייכת לאדם. כמו בתיקון זוגי, גם כאן התיקון מתחיל בשיקום האוטונומיה הנשית. אם בשש השנים הראשונות האדמה הייתה קנויה לאדם ושירתה אותו בנאמנות, בשנה השביעית היא יוצאת לחופשי. "ְוָׁשְבָתה ָהָאֶרץ ַׁשָּבת ַלה'"; היא מגלה כביכול עמידה עצמאית מול הא־ל, כזו שלא עוברת דרך האדם.

במקרא יש דימוי נוסף ממערכת יחסים אנושית, לתיאור הקשר שבין האדם והאדמה: לא אישה, אלא אימא. על הפסוק שנתקלל בו אדם הראשון, "ֲארּוָרה ָהֲאָדָמה ַּבֲעבּוֶרָך", מפרש רש"י: "משל ליוצא לתרבות רעה, והבריות מקללות שדיים שינק מהם", כי כביכול התכונות שלו באו ממנה. האדם הוא בנה של האדמה, "ַוִּייֶצר ה' ֱא־ֹלִהים ֶאת ָהָאָדם ָעָפר ִמן ָהֲאָדָמה", והוא גם ישוב אליה, "ִּכי ָעָפר ַאָּתה ְוֶאל ָעָפר ָּתׁשּוב", והרחם בלשון חז"ל נקרא גם קבר.

ארכיטיפ האם מצביע על מערכת יחסים מורכבת לא פחות: האם היא מקור הצמיחה והפריון, "מצמחת מיני

דשאים", אבל גם כוח בולעני שיכול לחנוק ולא לשחרר את הילד המתבגר שמבקש עצמאות, "ַוִּתְפַּתח ָהָאֶרץ ֶאת ִּפיָה ַוִּתְבַלע". בספרו "האדם המיסטי" עוסק אריך נוימן, תלמידו הגדול של ק"ג יונג, בתיקון ארכיטיפ אימא־אדמה בעידן המודרני. נוימן מתאר את התפתחות התודעה האנושית מהפיצול הבלתי נמנע בין שמיים לארץ, שהוביל להתמקדות בשמיים כמקור האור, הבהיר, הזכרי והאובייקטיבי, והפך את האדמה לגופנית, חומרית וסטטית. האדמה הופיעה כיסוד נשי, חומרי וארצי, כגוף רע המשול לכלא, לשאול ולגיהינום. נוימן טוען שההורדה בערכה של האם־האדמה, הטינה כלפיה והפחד ממנה הם ביטויים של תודעה פטריארכלית לא מפותחת, הנזקקת לאלימות ולשתלטנות כדי להתמודד עם הכוח העצום של היסוד האדמתי.

יש הרבה מה לדרוש באורות שנת השמיטה ובדימויים המופלאים שנקשרו לה בתנ"ך ובחז"ל, אולם כאן אבקש לטעון שהבעיה שלנו השתנתה מקצה לקצה. לאדם יש עוד מסע ארוך לתיקון רוחני וחברתי של קלקולי הקניין והרכושנות, אבל אלו הועתקו לזירות אחרות לגמרי ולא לקשר שבינו לבין האדמה. בכל הנוגע לקשר שבין היהודי לאדמתו הבעיה הפוכה: תלישות, ניכור ואדישות. הערכים החברתיים והרוחניים שהתורה באה לחזק במצוות השמיטה שרירים וקיימים, אבל לפני שמתקנים את אופי הקשר צריך לוודא שיש בכלל קשר.

המשימה הראשונה של מנסחי הגות ורעיונות היא לזהות את הבעיה המדויקת של קהל היעד. לשם המחשה, נניח שפלוני דוגל בעקרונות תנועת תורה עם דרך ארץ בגרסתה המודרנית, ומאמין בחשיבות השמירה על איזון בין תורה לעבודה, וגם בין ערכים תורניים מסורתיים לערכים הומניסטיים. עכשיו נניח שלאותו פלוני נקבעו שתי הרצאות: מול תלמידים מישיבת חברון הליטאית, ומול צעירים חילונים תל־אביביים. הגיוני ששתי ההרצאות תהיינה שונות בתכלית. את הקבוצה הראשונה הוא ירצה לעורר לכיוון ההומניסטי־ליברלי, ולא יבזבז זמן על המובן מאליו עבורם, ואת הקבוצה השנייה הוא ירצה לעורר לכיוון המסורתי־שמרני. הוא הדין בנוגע לנושא השמיטה.

כתבתי תלישות בין היהודי לאדמתו, ולא בין האדם לאדמה, כי בהקשר הגלובלי המצב דווקא מעודד. אנחנו נמצאים בתקופת התעוררות חסרת תקדים מבחינת מודעותו של האדם המערבי לאחריות הסביבתית שלו. השנה האחרונה הייתה קשה במיוחד מבחינת פגעי הטבע המיוחסים להתחממות הגלובלית: ההצפות הנרחבות במרכז אירופה, שריפות הענק בקליפורניה וביוון, והסופות הטרופיות במזרח יבשת אמריקה העצימו והרחיבו את השיח הגלובלי על האחריות של דורנו כלפי הדורות הבאים, שיח שמועצם ומתורגם להשקעת משאבים אדירה לשם מעבר לשימוש באנרגיה ירוקה.

אז מודעות אקולוגית גלובלית הולכת ומתפתחת, אבל הזיקה הלאומית של יהודים למרחבי ארצם הולכת ונחלשת. הגיל הממוצע של החקלאים הוא ,65 אם תמצאו ישראלים שמתנדבים בחקלאות הם יהיו בדרך כלל נערים במסגרת רגבים או השומר החדש, ועל האתוס של מאבק על קרקעות־ספר שומרים קומץ נערי גבעות ושתי נשים שמוציאות פעם בחודשיים עלון בשם "ריבונות". ראוי לו לחידוש הקשר שבין ישראל לאדמתו שייעשה בגישה מלאת ענווה ולא בעמדה אדנותית ורכושנית, אבל בשנת השמיטה אנחנו צריכים לחשוב לא רק על זיכוך הקשר אלא על עצם הקשר.

החיבור לאדמה הוא החוליה החלשה שלנו. האזורים החקלאיים הולכים ונחלשים, ובאזורים האורבניים האדמה הופכת ל"מרכיב הקרקע" בדו"חות שמנפקים שמאי מקרקעין