בצהרי יום רביעי קיצי, בתחילת ספטמבר ,2015 לבשה העיר בני־ברק חג. חמישה ימים לפני ראש השנה, שיבשר את סיומה הרשמי של שנת השמיטה תשע"ה, פקקו את רחוב חזון־איש משאיות חקלאיות מקושטות וטרקטורים מעוטרים. אל העיר נהרו ילדים חרדים מכל הארץ, לבושים בבגדי שבת. הם הגיעו להריע ל"גיבורי כוח עושי דברו" - החקלאים השובתים ושומרי השמיטה, שצעדו במרכז התהלוכה החגיגית. גדולי האדמו"רים ורבני העיר השתתפו אף הם באירוע, כדי לחלוק כבוד לשומטים.

אם צעדה כזו הייתה מתקיימת בשנות השישים והשבעים, היו החקלאים הצועדים בתווך חרדים בעצמם: תושבי הקיבוצים החרדיים, בני המושבים ובעלי מטעים. לא ייאמן, אפילו כמה מתושבי בני־ברק עצמה היו אז בעלי פרדסים ומגדלי אתרוגים. אך בשנת ,2015 ההבדל בין החקלאים והמארחים החוגגים היה ברור: בעוד החרדים לבושים בשחור־לבן אחיד, וצבע עורם החיוור מעיד על עירוניות מובהקת ועל שהייה ממושכת בין כותלי בית המדרש, הרי שהחקלאים עטו לראשם כיפות מגוהצות וחדשות, וחלקם פגשו את צרכניהם החרדים בפעם הראשונה. הפער הזה מעניק הצצה לסיפורה של השמיטה בציבור החרדי.

היעלמותם של החקלאים החרדים מהנוף איננה מבשרת על ירידה במרכזיות העיסוק בשמיטה במגזר. ההפך הוא הנכון: מי שהסתובב בחודשים האחרונים בחוצות הערים החרדיות הבחין בעשרות מודעות וכרוזים, מאת רבנים, ארגונים, איגודי צרכנים ומכונים תורניים - כולם עסוקים בהיבטי השמיטה השונים באופן חסר תקדים. משמיטה לשמיטה, כך נראה, הציבור החרדי חוגג אותה יותר ויותר. תאגידי המזון חתמו על הסכמי השמיטה עוד לפני השנה השישית, גופי הכשרות הגדולים כבר ערוכים ומוכנים, וגם הספרים והקונטרסים התורניים בענייני השנה השביעית מציפים את היכלי התורה. אך לא הרי השמיטה החרדית של שנות העשרים של המאה הקודמת, כהרי השמיטה של שנות החמישים והשישים, ולא הרי השמיטה של שנות השמונים והתשעים, שנות התעצמותו של המגזר החרדי, כהרי השמיטות של המאה ה־12.

לקחי הכישלון הצורב

סוגיית השמיטה היא אחד מציוני הדרך המרכזיים בתקומתו והתפתחותו של הציבור החרדי בארץ ישראל. בשנות העשרים והשלושים יצאו צעירים חרדים את חומות היישוב הישן ופנו להקמת מושבות בארץ ישראל. אליהם הצטרפו העולים מאירופה, בחסות תנועת אגודת ישראל והתנועה־הבת פועלי אגודת ישראל (פא"י), והקימו ברחבי ישראל קיבוצים, מושבים, מושבות ועיירות. החקלאות הייתה אז אבן הראשה של הכלכלה המקומית, ולחקלאים החרדים היו כללים משלהם. בראש ובראשונה ביחס למצווה הקשה ביותר מבין המצוות התלויות בארץ - מצוות השמיטה.

החקלאים החרדים נכנסו לזירה הלכתית טעונה: זה כמה עשורים ששאלת "היתר המכירה" - המאפשר לבצע מכירה פורמלית של האדמות לנוכרים ולהמשיך לעבד את האדמות בשמיטה - הסעירה את היישוב ואת העולם התורני. מצד אחד עמדו שוללי ההיתר, ובהם רבני היישוב הישן בירושלים, רבני אגודת ישראל באירופה, ובראשם החזון־איש שעלה לארץ. מנגד ניצבו רבני תנועת המזרחי והרבנות הראשית לישראל ובראשם הראי"ה קוק, שביססו את ההיתר וראו בו עניין קריטי לעתיד החקלאות העברית. שאלת היתר המכירה בשמיטה הפכה אפוא לאחד המגדירים הראשונים לשאלת מיהו חרדי בישראל. החקלאים החרדים, רובם אנשי פא"י, ידעו כי בשנה השביעית עליהם לשבות באופן מלא. רובם נטשו והפקירו את השדות לאורך השמיטה וחיפשו אפיקי פרנסה אחרים, או הקדישו את שנת השבתון ללימוד תורה.

שנת האפס של השמיטה החרדית הייתה שמיטת תרצ"ח ,)'38־'37( שבה כבר היו שלושה קיבוצים חרדיים: קיבוץ נוער־אגודתי בכפר־סבא, קיבוץ חפץ־חיים ליד רחובות, וקיבוץ מחנה־ישראל - הקיבוץ היחיד אי־פעם של אגודת־ישראל. שמירת השמיטה אז הייתה כרוכה בקושי עצום, כמעט בלתי אפשרי. בחילופי מכתבים שקריאתם מחסירה פעימה מהלב גם היום, ראשי הקיבוצים ואנשי פא"י התחננו על נפשם ממש אצל גדולי הרבנים באירופה וישראל. אך אגודת ישראל פעלה בעצלתיים, אף שנערכו כמה מגביות לטובת החקלאים. בפגישות שנערכו אצל החזון איש ועם מנהיגי אגו"י והיישוב הישן, התאמצו אלה לחסום את ההיתר "של הרב קוק", שכבר לא היה בין החיים. אך אגודת ישראל כשלה במשימתה. השמיטה ההיא חיסלה למעשה את קיבוץ מחנה ישראל, שננטש בסוף אותה שנה, וכך תם סיפורו של הקיבוץ האגודאי היחיד. שני קיבוצי פא"י שרדו אמנם, אך הכישלון הצורב ההוא גרם לאגודת ישראל ולחרדים כולם להתכונן כראוי לשמיטות הבאות, שבהן המערכת החרדית כבר ידעה לתת מענה ראוי לחקלאים השובתים ואף להגן על פרנסתם.

החזון איש, מי שהיה רבם המובהק של החקלאים החרדים בשנות היישוב ובראשית ימי המדינה, לא נתן מקום לפשרות בסוגיית היתר המכירה. עשרות שנים אחרי מותו, לאורך שנות השישים והשבעים, המשיכו החקלאים החרדים במסורת הזו. בתחילת שנות החמישים מונה הרב בנימין מנדלזון, חסיד גור פולני וחריף, שהיה מקורב לחזון איש ולגדולי האדמו"רים באותם ימים, לרב המושב קוממיות. עם מינויו לרבנות המושב, שפרנסתו התבססה על חקלאות, הקים הרב מנדלזון את "קרן השביעית", שאוספת כספים במהלך השנים כדי לדאוג למחייתם של החקלאים החרדים השובתים בשביעית. במשך עשרות שנים היא תקצבה רק חקלאים חרדים, בעוד חקלאי הקיבוץ הדתי ולמעשה החקלאות הישראלית כולה נשענים על היתר המכירה.

כפוסק סמכותי ועצמאי, החזון איש הוסיף באותן שנים החמרה נוספת להלכות שמיטה. בניגוד לדעת ה"שולחן ערוך" ולעמדתם המסורתית של פוסקי ירושלים, הוא צידד בעמדתו של המבי"ט (רבי משה ִמטראני, מחכמי צפת במאה ,)16־ה שלפיה גם "יבול נכרי" - תוצרתם של חקלאים לא־יהודים בארץ ישראל - קדוש בקדושת שביעית. דווקא ההחמרה הזו, שנשמרת בקפדנות בבני־ברק עד ימינו אלה, מגינה על החקלאי החרדי מפני תוצרת חקלאית אחרת, ולמעשה "שומרת" לו את השוק עד תום השמיטה.

סלט ירקות דל

עד שנות השמונים הייתה אפוא השמיטה החרדית שאלה של חקלאים ויצרנים - כיצד שומרים את השמיטה כראוי - והרבה פחות שאלה של צרכנים. הציבור החרדי כצרכן מוביל ומרכזי של תוצרת חקלאית, עדיין לא היה קיים בהיקפים המוכרים לנו היום. גופי הכשרות, תאגידי המזון ורשתות השיווק שניצבים היום בפינת כל רחוב חרדי, היו אז בגדר חלום.

באותה תקופה התרחשו כמה שינויים משמעותיים. ראשית, בעקבות פערים אידיאולוגיים וסוציולוגיים, החקלאים החרדים ואיתם בני הקיבוצים והמושבים נפרדו באורח סופי מהממסד החרדי. הפיצול בין אגודת ישראל לפא"י הפך לקבוע, והקרע כבר לא ניתן לאיחוי. כעת,

השאלה מה יעשו החקלאים פחות הטרידה את הרבנים והעסקנים החרדים. השינוי השני נוגע לגידול המואץ במגזר החרדי. מהפכת התשובה, הריבוי הטבעי, הקמת רשת החינוך של ש"ס והתעצמות עולם הישיבות התרחשו בקצב מהיר, ואיתם עלו גם הצרכים החומריים.

השינוי השלישי קשור בגופי הכשרות, שהפכו לחיוניים במיוחד לשומרי המצוות. בד"ץ "העדה החרדית" של היישוב הישן בירושלים עבר מתיחת פנים, ולצידו התחזקו רבנויות מקומיות ברחבי הארץ, ובד"צים פרטיים המזוהים עם הקהילות החרדיות החדשות. אלה בישרו על עליית מדרגה בהיקף הפיקוח הכשרותי על המזון, שאף הוא התרחב והתגוון ללא הכר. זהו השלב שבו השמיטה הופכת מעניין של חקלאים לעניין של צרכנים.

בשמיטה האחרונה של שנות השמונים, שמיטת תשמ"ז ,)'87־'86( פעלו בעיקר ארבע "ועדות שמיטה" מרכזיות מטעם ארבעה גופי כשרות: "העדה החרדית" בירושלים, המזוהה עם היישוב הישן; הרב לנדא ורבנות העיר בני־ברק; בד"ץ אגודת ישראל הקטן, ומחסן "אוצר בית דין" של הרב ניסים קרליץ. בסך הכול פעלו לא יותר משלושים "חנויות שמיטה", שרק בהן יכלו החרדים שאינם סומכים על היתר המכירה לקנות פירות וירקות.

באותם ימים, טרום עידן הביפרים, שלא לדבר על טלפונים חכמים, הפיקוח היה נוקשה מאוד: משגיח מטעם כל אחת מוועדות הכשרות נכח בשדה, לאחר שנבדק ואושר שאינו בבעלות יהודי, וליווה את הליך הקטיף מראשיתו. הוא היה מדביק על כל ארגז עשרות מדבקות בצבעים שונים שנועדו למנוע זיופים, וסודם היה נהיר לקומץ יודעי חן. התוצרת הייתה מובלת לשלושה מחסנים בלבד בבני־ברק ובירושלים, שם היו מתאספים בצהרי היום בעלי החנויות כדי לזכות במעט הירק שהגיע. התוצרת הייתה מגיעה לחנות כשהחמה כבר נטתה לשקוע, אך אז היה מגיע "המשגיח של החנות" לבדוק את המדבקות שעל הארגז. צרכני שביעית חרדים יכלו לרכוש ירק רק פעמיים או שלוש בשבוע, ועל הזכות הזו הם שילמו במיטב כספם.

מכיוון שההיקפים היו קטנים, רק ארבעה או חמישה ירקנים גדולים, שזכו בהסמכה מטעם ועדות הכשרות, פעלו כסיטונאי שביעית. בבני־ברק, בגלל פסיקת החזון איש, פעלו החנויות במתכונת "אוצר בית דין": לא כחנות הסוחרת בפירות שביעית, אלא כמתווכים הגובים הוצאות שכר וטרחה בלבד. הסכמי "שליחות" כאלו היו מתנוססים לצד תעודת הכשרות.

כאמור, ההיצע הדל גרם לכך שמחיר הפירות והירקות היה גבוה פי שניים ושלושה ממחירם בשוק הרגיל. התוצרת הייתה פגומה וחסרה, ורוב מוחלט של הפירות והירקות לא היו זמינים לשומרי שביעית. בשנים הללו הרגיש כל צרכן חרדי את קדושת השביעית בארוחת הבוקר, ובטעמו של סלט הירקות.

תפוח אדמה לוהט

המהפכה הגיעה בשנות התשעים. שמיטת תשנ"ד )'94־'93( הייתה לנקודת מפנה בנוגע לצרכנות השמיטה החרדית, ובאופן כללי בתחום הכשרות בישראל. לפני כן, בשנות השמונים, חצר בעלז שמרכזה בירושלים פרשה מגוף הכשרות של "העדה החרדית" והקימה בד"ץ משלה בשם "מחזיקי הדת" - מהלך שהכה את "העדה" בהלם וגרר מלחמת עולם בעולם החסידי; הרב יוסף אפרתי, רב־פוסק ירושלמי ומומחה בתחומי כשרות שהיה איש סודו של הרב אלישיב, מונה לראש המחלקה למצוות התלויות בארץ של רבנות ירושלים, ועמד בקשרים הדוקים עם הבד"ץ החדש של בעלז; הוקם הבד"ץ הספרדי הראשון, "נווה ציון", בנשיאות הרב בן־ציון אבא־שאול, בראשותו של חכם שלום כהן ובפיקוחו של הרב שלמה מחפוד, כוכב עולה בתחום הכשרות שעזב לא מכבר את מערכת הכשרות של הרב לנדא; הבד"ץ הליטאי "שארית ישראל", בחסותו של הרב שך ובראשות הרב חיים שאול קרליץ ביקש להכניס רגל בתחום השמיטה ולאתגר את שליטת החסידים בשוק הבניברקי. הצעירים התחממו על הקווים, והשוק התארגן מחדש.

הייתי ילד בן שלוש כשמו"ר אבי פנה לרב אפרתי והציע לו להקים את מחסן השמיטה הראשון בישראל, יחד עם משפחות הירקנים הירושלמיים רחימי ושרון. מחסן השמיטה הזה קיבץ לתוכו תוצרת חקלאית מעשרות חקלאים שגידלו פירות וירקות בערבה הדרומית (שטח שמבחינה הלכתית איננו נחשב חלק מארץ ישראל), שדות בבעלות חקלאים שאינם יהודים, מעט "מצע מנותק" וסחורה חקלאית מאירופה. לאחר קבלת "אישור סיטונאי שמיטה" מרבנות ירושלים, הצטרפו הבד"ץ החסידי של בעלז, "נווה ציון" הספרדי, "שארית ישראל" הליטאי, יחד עם רבנות העיר נתניה וכמה רבנים וגופי כשרות נוספים. ההסכם החד־פעמי ההוא כלל מינוי משגיחים מוסכמים על כל גופי הכשרות, והסכמה על סחורה משותפת: כל הירקות נכנסים למחסן אחד, ומשם מופצים לכל נקודות השמיטה בארץ.

ההסכם קרא תיגר על ההגמוניה הכשרותית של "העדה החרדית", הרב לנדא והרב ניסים קרליץ. המלחמה על לב הצרכנים החלה, ותוך כמה חודשים השתנו פני השמיטה בישראל: מעשרות חנויות שמוכרות תוצרת שמיטה בירושלים ובני ברק, נרשמו בישראל באותה שנה קרוב ל־002 נקודות שמיטה, מטבריה ועד אילת. 120 מתוכן של מחסן השמיטה החדש, שהכה את מתחריו שוק על ירך. החקלאים, הירקנים, גופי הכשרות והצרכנים הבינו כי עידן חדש החל. מחומרה הלכתית נוקשה ונשכחת של כמה חוגים מסוגרים, הפכה השמיטה החרדית לתפוח אדמה לוהט. בשמיטת תשנ"ד הפכה למוכרת וידועה גם השיטה ההלכתית של "מצע מנותק": ירקות שגדלים במנותק מהקרקע. המצע המנותק סיפק פתרון הלכתי לירק שמגודל עבור יהודים בלבד, כמו ירקות ללא תולעים. שמיטת תשנ"ד הייתה אפוא שנת העצמאות של הצרכן החרדי.

עד לשמיטה הבאה, שמיטת תשס"א ,)2001־2000( הבינו גופי הכשרות הגדולים והסיטונאים המרכזיים שיש להתארגן כראוי. בינתיים הוקמו כמה רשתות שיווק גדולות למגזר החרדי, התבסס הבד"ץ הספרדי הגדול "בית יוסף", והוקמה ועדת שמיטה מרכזית בראשותו של הרב עובדיה יוסף בשיתוף רבני חב"ד. לקראת שנת 2000 כבר היו למעלה מ־02 גורמים שונים שהתיימרו לספק סחורה לשמיטה החרדית (זאת לעומת 5־6 בשמיטה הקודמת). עם הריבוי הגיעה גם הנפילה, וגורמים רבים הפסידו הון ופשטו רגל במהלך אותה שמיטה. הצרכן החרדי, לעומת זאת, למד לדרוש ולקבל - מחירים שפויים, ירק איכותי, מגוון וזמין.

"כמעט לא מרגישים שמיטה", אמרו זה לזה הקונים בבני־ברק, והחקלאים לעומתם סחו באירוניה כי "אם פעם היית עובד שש שנים ונח בשמיטה, הרי שהיום אתה עובד בשמיטה כמו שצריך, ונח עם הכסף שש שנים". בשמיטת תשס"א נחתם לראשונה הסכם עם הרשות הפלסטינית בעזה להקמת מחסן שמיטה מיוחד, לאחר מפגש שהתקיים בתוככי עזה בין עשרות רבנים חרדים לבכירי הרשות ואנשיו של ערפאת (ההסכם לא כובד בסופו של דבר על ידי הרשות הפלסטינית ומשרד החקלאות שלה).

שמיטת תשס"א הייתה זו שגם העלתה בדרגה את אופציית חו"ל, שלימים תהפוך מרכזית יותר ויותר. עד לאותה שנה ייבאו בשמיטה ירק - בעיקר תפוחי אדמה, גזר ובצל - מאירופה (בעיקר הולנד), לצד תוצרת משטחי ישראל שאינם חייבי שביעית לפי גבולות ההלכה. בשנה ההיא החלו החקלאים הישראלים לגדל בירדן ולהכניס משם תוצרת, אופציה שתהפוך למועדפת ביותר על הפוסקים החרדים, בעיקר בירושלים. הרב יעקב בלוי, אחד מדייני העדה החרדית ומי שכונה בירושלים "חכימא דיהודאי", קרא לראשי חברת "גלאט עלים" (ובהם אבי) והציע להם את האופציה הזו: עכשיו יש שם שלום, הוא אמר, לכו תגדלו לנו שם. אופציית "אוצר בית דין", שהפכה למורכבת יותר

ויותר הן מבחינה הלכתית והן מבחינת המחיר, הצטמצמה לשוק הפירות והיין, ומחסני השמיטה השונים סיפקו לצרכן החרדי כמעט כל ירק ופרי שרצה.

עד שמיטת תשס"ח )2008־2007( כבר היו למעלה מששמאות "נקודות שמיטה" בכל רחבי ישראל. שמיטת תשס"ח הייתה קשה לרוב החקלאים והסיטונאים. שנתיים קודם לכן פונו החקלאים היהודים מחבל עזה, וחלק משמעותי מהענף שינה את פניו. השוק הסיטונאי בתל אביב החל להתפרק לטובת השוק בצריפין, וכך גם השוק הירושלמי. גופי הכשרות הצעירים של סוף שנות השמונים הפכו כבר לענקים בפני עצמם: בד"ץ שארית ישראל", שהצטרף כאחד הגורמים למחסן השמיטה הראשון בתשנ"ד, ניהל בתשס"א שלושה מחסנים עצמאיים; הרב אפרתי פרש מרבנות ירושלים לאחר סכסוך מתוקשר והקים את רבנות מהדרין; הרב שלמה מחפוד כבר ביסס את כוחו של בד"ץ יורה דעה בראשותו; "העדה החרדית" החזירה לעצמה את הדומיננטיות בשוק השמיטה הירושלמי; כשרות הרב אברהם רובין ובד"ץ "חוג חת"ם סופר" הקימו מחסני שמיטה עצמאיים, ומעל הכול - רשתות השיווק החרדיות הגדולות, שהופיעו לראשונה על בימת השמיטה הקודמת במעין ניסוי כלים, כבר היו עכשיו שחקניות מרכזיות.

אחרי הפריצה הגדולה של תשנ"ד וההתפוצצות של תשס"א - שמיטת תשס"ח הייתה שנת האיזון. בדרום מזרח ירדן קמה לקראת אותה שמיטה, בסמוך לעיירה הבדואית אל־קווירא, עיירת השמיטה הישראלית הראשונה. לימים יעבדו שם חקלאים שפונו מגוש קטיף לצד פליטים סורים שנמלטו ממלחמת האזרחים. בית כנסת ראשון בירדן, "תנא דבי אליהו", יאכלס משגיחי כשרות תימנים לצד חסידים ירושלמים מתולדות־אהרן. החזון הזה יתממש במלואו רק כעבור שבע שנים, בשמיטת תשע"ה.

הנה כי כן, במהלך כמה עשורים, או שמיטות ליתר דיוק, הפכה שמיטת החקלאים החרדים לאגדה רחוקה. את מקומה החליפה שמיטה עירונית ומסחרית, המרחפת בין משרדי הבד"צים ודוכני הירקות של אושר עד.

ניצחון שהוא הפסד

למעשה, הסיפור שגוללנו כאן הוא סיפור של ניצחון חרדי. בימים הרחוקים של "פולמוס השמיטה", לא היה אפשר לדמיין כיצד תאגידי הענק ויורשי קיבוצי השומר הצעיר, יעבדו כתף אל כתף לצד חקלאים מהציונות הדתית כדי לממש את ההתנגדות החרדית להיתר המכירה. כיום, חלק הארי מבתי המלון והמסעדות, הסלטים הקפואים והטריים ותאגידי החקלאות הגדולים מקפידים על "שמיטה לחומרה", בעוד היתר המכירה נחשב לעסקה טובה פחות ולברירת מחדל. גישתו של הרב עובדיה יוסף היא דוגמה מובהקת לשינוי הזה: בשנות השבעים הוא הכשיר לכתחילה את היתר המכירה, אך בראשית שנות האלפיים עמד בראש ועדת שמיטה שמוכנה לכל הסדר אך לא להיתר מכירה. אך הניצחון של החרדים הוא ההפסד של השמיטה. הדימוי התמים בדבר החקלאי שעוזב את שדהו ומגיע לשנה לבית המדרש, נשאר בתחום האגדות. החקלאי הישראלי נערך לשמיטה כמו גנרל לקראת מלחמה.

סיפורה של השמיטה חורז את פרקי התפתחות הציבור החרדי בישראל. הדי הפולמוס עדיין מעוררים מדון בין חרדים ודתיים במאה ה־12: הזמר מוטי שטיינמץ הפיק עבור "קרן השביעית" שיר על חקלאי חרדי שמתפתה להשתמש בהיתר מרב "לא מוכר", וגרר סערה זוטא עד שהתנצל. לפני כשבוע פורסמה תמונתם של חקלאי שעלבים העוזבים את הקרקע לקראת השמיטה. אלו לא היו תלמידי החזון איש של שנות השישים, וספק אם בבני־ברק ידעו היכן ממוקמת שעלבים על המפה.

הצרכן החרדי, שפעם חש את טעמה של השמיטה על לשונו, נדרש היום בסך הכול לבחור בין מותגי כשרות שונים. את מקומה של הנוסטלגיה מחליף סחר מוזר בקרקעות שמוצעות למכירה בחוצות הערים החרדיות על מנת "לזכות" בקיום שמיטה. החברה הישראלית כולה הפכה מחברה חקלאית ואידיאולוגית לחברת שוק, ומזירת רעיונות תוססת לקופה רושמת של מוצרים. יהיו שידרשו זאת לשבח ויהיו שידרשו לגנאי, אך בעולם החדש הזה - שמיטה היא בסך הכול עוד מוצר על המדף.

בימים הרחוקים של "פולמוס השמיטה" לא היה אפשר לדמיין כיצד תאגידי הענק ויורשי קיבוצי השומר הצעיר, יעבדו לצד חקלאים מהציונות הדתית כדי לממש את ההתנגדות החרדית להיתר המכירה