אי שם בדרום מזרח ירדן, סביב באר מים בלב המדבר, מסתובבים יהודים עטורי זקן ופאות, מהם לובשי חליפות שחורות, בין חממות מודרניות ומצוידות במיטב הטכנולוגיה, החריגות בהחלט בסביבה השוממת. מדי פעם הם גוחנים אל האדמה ובוחנים בתשומת לב את עלי הכרוב הלבן הצומחים שורות שורות. אחרים משוחחים עם הפועלים העובדים לאורך הערוגות. התמונה הזאת אינה לקוחה מסרט דוקו כלשהו והעבדקנים הללו אינם שחקנים. מדובר בחקלאים ותיקים ממפוני גוש קטיף ובמשגיחי הכשרות של אבנר ביתאן, המגדל על גבול ירדן וסעודיה - בשירות "אל־ממלכה אל־חדרה", הממלכה הירוקה בלשון הירדנים - חסה בלי תולעים ובלי חשש שביעית בעבור הציבור החרדי בישראל.

ביתאן, איש נמרץ ופעלתן מבית־שמש, מוכר בירדן יותר מעשרים שנה כ"שייח' מוסא", יזם "מזרעת אל־יהוד" (החווה היהודית), שבזכותו גם הירדנים יודעים מהי שמיטה מאז שנת תשס"ח. מה שהירדנים אינם יודעים הוא שאותו אבנר ביתאן יירשם בפנתאון החקלאות הישראלי, אם אי פעם יוקם כזה, כמי שחולל עם חבריו מהפכה חקלאית, והיה חלוץ פיתוח שיטת הגידול המיוחדת של ירקות נטולי תולעים, מוצר שמצוי כיום בכל בית שומר הלכה.

כדי להבין איך מגיע חרדי מבית־שמש לגדל ירקות בירדן, צריך להתחיל את הסיפור מההתחלה. אף שלא נולד עם טורייה ביד, מעודו לא התגורר ביישוב חקלאי כלשהו, אבנר ביתאן )58( רואה עצמו קשור לאדמת ארץ ישראל. את הקשר הזה ספג בבית הוריו, אף שגם הם לא הלכו אחרי המחרשה. כבר במעברת קדימה, שם נולד בערב ראש השנה, אחד מ־21 ילדי משפחת ביתאן, תרגם את הציונות שבבית לשפת החקלאות.

"הוריי היו צדיקים בעלי חזון לאומי מהדור שבו הספרדים טרם הפכו 'ליטאים' של מגבעת וחליפה", הוא אומר. "הם עלו לארץ מג'רבה מטעמים ציוניים, מעט לפני שהצבא הנאצי הגיע לשם והובס בידי רומל. כשאבי ראה חייל ברחוב, הוא זינק מהמכונית למרות גילו כדי לתחוב לכיסו כמה שטרות כסף בשם 'הכרת הטוב' הפשוטה. כשראה בפעם הראשונה את מגדלי עזריאלי, הוא התרגש עד דמעות ושאל אותי 'את זה בנו יהודים?'. גרנו בשכונה שנודעה כשכונת פשע, אבל ההורים שמרו עלינו והקפידו על החינוך שלנו. למדתי בישיבת בני עקיבא בנתניה ואחיי למדו במרכז הרב. היום תמצא את משפחת ביתאן פזורה בהתנחלויות, בחברון, בהרברכה, באיתמר. אני קצת פחדן אז אני גר בבית־שמש".

בחברון, שם למד והתגורר אחרי שירותו בצה"ל, הכיר את מי שנודעו ברבות הימים כפעילי המחתרת היהודית, מנחם לבני, שאול ניר וישועה בן־שושן, ואף נעצר באחד הלילות בחשד למעורבות בפעילות המחתרת, אך שוחרר למחרת. "אמרו לי להמתין לזימון לחקירה נוספת. עד היום אני מחכה".

את רוב שירותו הצבאי עשה בלבנון, כלוחם ומפקד בצנחנים, שם אף נפצע. אחרי השחרור החל לשווק ירקות בשירות משפחת רחימי, בעלי סיטונאות "פאר לי" בעטרות, המתמחה באספקת ירקות לשוק המוסדי והעסקי - בתי מלון, מוסדות חינוך, שירותי הסעדה ודומיהם.

"החקלאי נמצא בעמדת נחיתות", הוא מסביר את שיטת השיווק שלו. "התוצרת שלו היום ירוקה, מחר צהובה ומחרתיים נמצאת בפח. הצעתי לחקלאים להתרכז בייצור, ואילו אני אבנה בעבורם מעטפת כלכלית, אשלח אריזות, שתילים, כסף לחומרים ולמים, ובתמורה אקבל בלעדיות לסחורה. חקלאים בכל רחבי הארץ הצטרפו להסדר שלנו. גם המוסדות שמחו על ההזדמנות לרכוש ירקות באיכות טובה ובעלויות נמוכות מאוד מהשוק הסיטונאי".

הוא נהג לעבוד חצי יום ואחר הצהריים למד בכולל "תכלת מרדכי" אצל הדיין הרב עמרם בוגנים בירושלים. שם הכיר את בת הרב, יעל, והשניים נישאו. במרוצת השנים נולדו להם אחד־עשר ילדים, אחד מהם הוא העיתונאי והשדרן אלי ביתאן.

אחרי תקופת מגורים במעלה־אדומים ובאבני־חפץ, חשב שחינוך הילדים מחייב מעבר לאזור מגורים חרדי יותר, וכך הגיעה המשפחה לבית־שמש. אפשר לכנות את אבנר "חרדי לאומי" - חבוש כיפה שחורה אך ציוני ברמ"ח איבריו, שירת בצבא ואחד מבניו קצין בצה"ל. את עסקיו הוא מנהל על פי אמות המידה המחמירות ביותר של העדה החרדית. בביתו אין מכשיר טלוויזיה או מחשב, ועל עמית סגל למשל הוא אפילו לא שמע.

מגוש קטיף לבאר השייח'

ביתאן היה מהדוחפים הראשונים של שיווק ירקות עלים בלי חרקים, בשיטת הגידול המיוחדת שפותחה בגוש קטיף. "הגעתי לגוש בעקבות שירות המילואים שלי בעזה, ושם ראיתי את החקלאים בעבודתם. הכול התחיל כשאחד החקלאים מהמושב גדיד, אלי בן־נעים, החל לגדל חסה בלי תולעים בשיטה מיוחדת של מצע מנותק. הוא בא לשוק הסיטונאי בתל־אביב וניסה למכור אותה, אך התוצרת שבה אליו כמעט כולה. על השקית היה כתוב 'חסה בלי תולעים, בהכשר הרבנות האזורית חבל עזה', מי יודע מה זה? החסה גם לא נראתה טוב, הייתה מדולדלת ועלובה. לא כמו החסה הפראית הפורחת של הערבים".

עד אז נמנעו רבים מהמקפידים מלצרוך חסה, כרוב ושאר ירקות עלים בשל החשש ההלכתי מהימצאות תולעים. הניקיון שמתיר את הירקות באכילה דורש יגיעה רבה. לסחורה של בן־נעים לא היה ביקוש בשלב זה.

בצר לו פנה בן־נעים לאחד ממגידי השיעורים שהגיעו לגוש, גיל בן־משה, שהיה תלמידו של הרב ישראל אריאל בישיבת ימית, וביקש את עצתו. בן־משה, תושב קשת שבגולן, הפנה אותו ליהודית ואהרן הכהן, ממקימי המושב הצפוני - ובמקרה אחותו וגיסו של אבנר - ואלה החליטו שביתאן הוא האדם המתאים לסייע בעניין. התברר שכל מה שהיה דרוש הוא חזון, וזה היה לאבנר בשפע.

"ראיתי בזה פוטנציאל גדול. עד אז ירקות העלים כלל לא הגיעו לשוק החרדי. עקרת בית שמבינה בכשרות לא נגעה בחסה או בבצל ירוק. הרי אכילת חרקים גרועה יותר מאכילת חזיר. נסענו לבקר בחממות הזכוכית של בן־נעים. אמרתי לו: 'אני מוכן לנסות לגייס כסף אבל בתנאי שנקבל בלעדיות על כל התוצרת שלכם'. הוא הסכים".

בסיטונאות הירקות של משפחת רחימי שבה עבד אז ביתאן התלהבו מהפרויקט, וכך הוקמה חברת "יעל - ירק עלים לשיווק בע"מ" לכבוד אשתו של אבנר; השותפים היו ביתאן, אהרן הכהן, גיל בן־משה, בני רחימי, רפאל שלום וממציא השיטה החקלאי אלי בן־נעים. אחת הילדות החלה לקרוא למוצר "חסלט", וכך נשאר השם כמותג בינלאומי. "בתוך כמה חודשים רשימת החקלאים המגדלים בעבורנו הלכה והתארכה. אני עסקתי בשיווק ופיתוח. נסעתי מעיר לעיר, בין מפקחי כשרות, לפעמים הייתי מביא איתי מעבדה ניידת כדי להדגים מהי כנימה, מהו זבוב המנהרות או עש הטבק. הרבנים תמכו והנחו את בתי המלון להכניס למטבחים רק חסה מגוש קטיף. זו הייתה הצלחה מסחררת".

בהמשך הוקמה חברה משותפת עם מכון התורה והארץ בשם "עלי קטיף שיווק התשנ"א בע"מ", שהסתיימה בפרידה לאחר הליך גישור אצל הרב מרדכי אליהו זצ"ל. משם עבר ביתאן להקים מחסני שמיטה בעבור משפחת רחימי שבהם רוכזה תוצרת מכל המקומות שמבחינה הלכתית מוגדרים ככאלה שאינם שייכים לארץ ישראל על פי רבני העדה החרדית, כמו הערבה הדרומית. הוא הקפיד שלא לייבא ירקות מחו"ל והסתמך על גידולי נוכרים בארץ. לאחר שלוש שנים הקים את המותג "גלאט עלים" בגוש. "הייתה פרנסה לכולם. חכרנו את בית האריזה בנצר־חזני ונשארנו שם עד הגירוש".

מגוש קטיף העתיק בית האריזה את פעילותו לקיבוץ מגן שבעוטף עזה. ביתאן חכר 110 דונם במושב עמיעוז ובפעם הראשונה בחייו הפך לחקלאי בעצמו. "התחלתי לחכור שטחים נוספים וחקלאים רבים פנו אליי".

בשנת 2000 הודיעו נציגי העדה החרדית כי הרבנים החליטו שלא לסמוך על שיטות הגידול בשנת השמיטה. "בהתחלה חשבו להתיר מצד ספק ספקא, שכן גוש קטיף הוא ספק ארץ ישראל והמצע המנותק הוא ספק גידולי אדמה. אבל לרב בלוי מהעדה החרדית היה רעיון אחר.

"הוא אמר לי: סע לירדן, במלעיל, יש עכשיו שלום איתם, תגדל שם ירקות. אז חבשתי כאפייה ולבשתי גלאבייה ונסעתי לשם. היה לי מאבטח שליווה אותי ממעבר שייח'

חוסיין. באזור מדּבא (מידבא המקראית) מצאתי שטח של בדואי, הבאתי את האיש לתל־אביב וחתמנו על הסכם. כל הציוד הובא מישראל: חממות, טפטפות השקיה, רשתות ומדריכים חקלאיים שהתגוררו במקום. הוא גידל ומכר את התוצרת. העדה החרדית נתנה לזה דחיפה גדולה. אלא שבאמצע שנת השמיטה הליטאים טענו שהאזור הזה הוא ארץ ישראל, ואפילו יש שם שרידים של בית כנסת. גרו כאן יהודים ויש כאן קדושה חזקה יותר מבתל־אביב".

לביתאן לא הייתה ברירה אלא לחפש שטח אחר שנחשב חוץ לארץ לכל הדעות. באמצעות הקשרים שנותרו לו בעזה מימי גוש קטיף, מצא שטח בדרום מזרח ירדן, על גבול סעודיה. "לבדואים שם זו הייתה אולי הפעם הראשונה שראו יהודי", הוא מחייך.

"הם תמיד ניסו לכבד אותי בכנאפה, בקלאווה נוטפת שמן או צלי כבש, אבל ראו שאני שותה רק מים ואוכל סנדוויצ'ים מהבית. אצלם זה נתפס כפראייר שכדאי לעבוד איתו. באתי לשייח' המקומי, מושתהה, וביקשתי לחכור את הבאר שלו. ישבנו שעות והגענו למועד החתימה. לפתע העורך דין שלו, שהתנגד לעסקה, עצר הכול: אל תמכור בלי מקדמה, אמר לשייח' בערבית. הוא חשב שאיני מבין את השפה. אצל הבדואים, אם לא שמים כסף על השולחן אין עסקה. לא היה לי כסף בכלל. ואז הייתה לי סייעתא דשמיא. פניתי בערבית צחה לשייח' המופתע, ואמרתי לו: אתה שייח' גדול, למה אתה רוצה לעשות איתי עסקים? אתה סומך עליי? יש לי בקשה אליך. הלווה לי 5,000 דינר באופן אישי. אמר לי: בבקשה, איך אתה רוצה אותם? אמרתי לו: אני לא רוצה אותם, רק תרשום על קבלה שנתתי לך אותם כמקדמה. הוא שמע את הדברים, חייך ואמר לי: אתם היהודים, בני אללה, שימו ידיכם בחול והנה הוא זהב, ואמר לעורך דין לחתום מיד על החוזה. ניצחתי אותם בשיטה שלהם. למחרת הבאתי את הכסף והחזרתי לו, והוא אפילו נעלב מהפירעון המהיר כל כך".

הפרויקט החל להתקדם, ובסיוע תא"ל ברוך שפיגל מהצד הישראלי, שהיה אדריכל הסכמי השלום עם ירדן, ומהצד הירדני גנרל מנסור אבו־ראשד, הצליח ביתאן לקבל אישור מהשב"כ הירדני להקים חברה. "רציתי לקרוא לה זכיראת אל־קוטוף (זיכרון קטיף), אבל רשם החברות הירדני התנגד להזכרת השם קטיף והיום קוראים לה א־זכיראת בלבד. הקמנו חווה של 300 דונם שמהם 140 דונם חממות, ועם צוות מגוש קטיף לשעבר בנינו בית אריזה וחדרי קירור וגם בית מגורים גדול למשגיחים, וכך קמה לה ההתנחלות המזרחית ביותר בעולם", מחייך ביתאן.

משמרת צניעות מקומית

העובדים בשטחים של ביתאן, יהודים מישראל, היו באים לחווה ביום ראשון וחוזרים לסוף השבוע. הם גידלו בחממות נקיות מתרביות ביולוגיות חסה, כרוב לבן, כרוב אדום, ברוקולי, פטרוזיליה, סלרי, כוסברה, שמיר, בצל ירוק ונענע. אחרי השמיטה בתשס"ח הושבת המיזם. ביתאן פרש מפעילות והפך ליועץ חקלאי. בשעות הפנאי עסק בהקמת המרכז הרוחני ובית הכנסת "לאה אימנו" בביתשמש, על שם אימו שנפטרה בגיל צעיר.

אבל פרישתו לא האריכה ימים. ,2013־ב" שנה וחצי לפני שנת השמיטה הבאה, הגיעו אליי נציגי העדה החרדית, שלא רצו לצרוך חסה בלי חרקים מיבול נוכרים מהארץ, וביקשו לחדש את הפעילות בירדן".

ביתאן גייס כמה משקיעים והקים חברה חדשה, אגרו־טבע, שחכרה אדמות ובארות נוספות והרחיבה את המיזם פי ארבעה. "השקענו מיליונים. פתחנו עוד שלוש בארות, והקמנו בתי מגורים, בית כנסת, ואפילו ספר תורה הצלחנו להבריח ולהכניס לבית הכנסת המקומי 'תנא דבי אליהו', שנקרא על שם אבי. היו לנו שני מניינים בכל יום, שיעורי תורה ולימוד דף היומי. היו שם חיים יהודים מפכים".

איך המקומיים הסתכלו עליכם?

"הבדואים קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. אין להם סיבה לשנוא אותנו, אולי בגלל שכל ימיהם גדלו הרחק מיהודים", מתבדח אבנר. "רציתי להעסיק את הנשים שלהם אבל ידעתי שלא ירשו להן לעבוד אצל יהודי, לכן נקטתי תכסיס. סיפרתי לקאדי שפנו אליי בבקשה להעסיק את הנשים, אבל אני לא מוכן שנשים וגברים יעבדו יחד כי אני דתי. אמרתי לו שאם ימנה 'משמרת צניעות' מטעמו, אני מוכן. למחרת הגיע אליי אחיו עם 50 בנות לעבודה. בסופו של דבר עבדו אצלי יותר מ־003 ירדניות בחממות".

אבל ההצלחה של הסיבוב הראשון לא חזרה על עצמה. "הייתה הצלחה גדולה מבחינה חקלאית אבל לא מבחינה שיווקית, בעיקר בגלל ניגודי האינטרסים בינינו לבין המשווקים", הוא קובל. "אחד מהם רצה לטרפד אותי ברמה האישית מחשש שאחזור לשווק בישראל אחרי השמיטה. אני לא מתכוון לחזור ולגדל על מצע מנותק בארץ, יש עם זה הרבה בעיות; מפחיד אותי להיות 'סוחר שביעית', היום כבר לא מקפידים כל כך".

ביתאן החל לשווק ירקות לאיחוד האמירויות, וכך יוצא שפלפל ישראלי שמגדלים בירדן מגיע לשוק בדובאי. בינתיים הוא ממתין לאישור להיכנס שוב לירדן כדי להפעיל את המיזם בתוך שלושה חודשים. "אולי נספיק לחצי השני של השנה, כי השמיטה הזאת היא שנה מעוברת", הוא מתנחם. "בינתיים, בפעם הראשונה בהיסטוריה יאכלו יבול נוכרים, ותאמין לי, ברמה האישית זה קשה לי יותר מכל דבר אחר. אסור לוותר על עקרונות, ובטח שאין שום מקום להתפשר על העקרונות האלה שהם בסיס ההלכה היהודית ויסוד הקיום שלנו בארץ הקודש".