מקור ראשון

לא נופל רחוק מהעץ

// אלישיב רייכנר וריקי רט // האתגרים היומיומיים, האהבה לאדמה והכמיהה להמשיך את פרויקט החיים של ההורים. ביקור במשקים של ארבע משפחות, שהחקלאות עוברת אצלן מדור לדור

בני משפחת צדוק מגדלים 140 דונם של כרמים בקדש־ברנע ומפעילים את יקב "רמת נגב" בקדש־ברנע, המייצר 300 אלף בקבוקים בשנה. בנוסף, יש להם כורמים באזור מצפהרמון שמגדלים בעבורם עוד 200 דונם של כרמים.

כך התחלנו:

בשנת 1979 עזבו אלון ונירה צדוק את בית הוריהם במושב גאולים שבשרון ונדדו דרומה. בתחילה התיישבו בסיני, בנאת מדבר קסומה בשם קדש־ברנע (קסיימה). בעקבות הסכמי השלום בשנת 1980 הם פונו מסיני, ועם חברים צעירים עברו להקים את המושב מחדש כמושב עובדים חקלאי בפתחת ניצנה, סמוך לגבול המצרי. אלון עסק בגידולי פלחה, ובהמשך עזב את החקלאות והיה גזבר של יישובים בפתחה. בשנת 1995 חזר לחקלאות ונטע כרם. הוא חובב יין מושבע שינק את אהבתו ליין מאביו, שהיה מייצר יין בבית. אלון השתתף בקורס להכנת יין והחליט להקים גם יקב. כיום, גם הבן גלעד עובד ביקב כמשווק היינות, והבן יוגב הוא היינן המקצועי של היקב.

מה האתגר בעבודה שלכם? מה גורם סיפוק?

אלון: "האתגר הגדול הוא להכניס את יינות הנגב לשוק היין בארץ. כשהתחלנו בשנת 1995 לייצר יין רבים ממומחי היין הרימו גבה, וטענו שאי־אפשר יהיה להפיק ענבים איכותיים באזור מדברי. עד שנת ,2000 כשהקמנו את היקב שלנו, היו רק יקבים קטנים בנגב לצורכי תיירות. היום צרכני היין כבר יודעים שבנגב אפשר להוציא יינות נהדרים".

אלון: "בתוך תוכי רציתי, אבל לא לחצתי. בסופו של דבר זה בא להם באופן טבעי".

יוגב, כילדים רציתם להיות חקלאים?

יוגב: "כילד צעיר לא חשבתי על זה, אבל כשהתגייסתי לצבא, ואבא נכנס לתחום היין, זה התחיל לעניין. שנתיים לאחר השחרור מהצבא טסתי עם עדן אשתי לפירנצה שבאיטליה ללמוד שם מדעי היין והגפן. חזרנו 2009־ב ומאז אני מנהל את היקב ואחי גלעד מנהל את השיווק. הילדים שלי קטנים, הגדולה גפן רק בת ,10 אבל אשמח מאוד שהם ימשיכו את המסורת ויעבדו גם הם בכרם וביקב".

מהי שנת שמיטה בעבורכם?

אלון: "חלק מהכורמים שמגדלים לנו ענבים שומטים בשנה הזאת את האדמה, כך שאנחנו מחפשים כורמים אחרים. אנחנו עושים 'היתר מכירה', ומעבר לזה אין שום שינוי. הכול כרגיל".

מהו הפרי האהוב עליכם? מהו הבילוי המועדף?

יוגב: "אנחנו אוכלים כמובן הרבה ענבים בעונה שלהם. יין תמיד נמצא על השולחן ושותים אותו יום יום. אוהבים את כל הפירות ולא מעליבים שום פרי או ירק. הבילוי המשפחתי האהוב עלינו הוא יין ובשר בחגים ובמפגשים המשפחתיים".

מה מגדלים?

בעיקר עגבניות וגם חצילים ב־081 דונם במושב יתד.

כך התחלנו:

רחמים הוא מושבניק מלידה, שנולד במושב בית־עזרא שבין אשקלון לאשדוד. בשנת 1979 הוא נמנה עם מייסדי המושב יתד. בהתחלה גידל פרחים, ובהמשך עבר לגדל ירקות.

מה האתגר הכי גדול שלכם? מה גורם לכם סיפוק?

רחמים: "נולדתי חקלאי, כך שאני לא יודע לעשות משהו אחר. הסיפוק הוא כשאתה מדבר לאדמה והיא עונה לך, ואתה מצליח לסיים את החודש בכבוד. יש הרבה רגעים קשים, במיוחד עם העובדים התאילנדים ש'עושים לנו בית ספר'".

רצית שהילדים ימשיכו אותך בחקלאות?

רחמים: "תמיד רציתי שאייל ימשיך אותי. בהתחלה הוא לא רצה להיות חקלאי, אבל בשנת 2006 הוא נכנס כעובד שכיר ובשלב מסוים נהיה בעל הבית".

אייל, כילד רצית להיות חקלאי?

אייל: "כבר כשהייתי ילד הייתי עוזר במשק החקלאי במיון עגבניות, האָבקה של פרחים, קיפול קרטונים. תמיד רציתי את החקלאות ואהבתי אותה, עם כל הקשיים. החיבור לאדמה והגידול הקשה שבסוף נושא פרי תמיד משכו אותי, והיה ברור לי שאהיה חקלאי. כשהשתחררתי מהצבא ואחרי שקצת טיילתי בעולם החלטתי להיכנס לעולם החקלאות כדי לגדל תוצרת אורגנית לייצוא. בשנת ,2008 בעקבות קריסה כלכלית באירופה, המשק האורגני הפך להיות משק קונבנציונלי".

רחמים ,)72( נשוי ואב לשלושה; אייל ,)41( נשוי ואב לשלושה. מגדלים עגבניות וחצילים מהי שנת שמיטה בעבורכם?

"שנת שמיטה מבחינתנו היא שנה שבה מוטל עלינו לעבוד על פי כללים וחוקים נוקשים יותר בגלל הצורך בהיתרים, ובנוסף, לא מעט מקומות לא צורכים תוצרת ישראלית. אנחנו חוששים ששנת השמיטה הקרובה מאתגרת קצת יותר משנים קודמות, בגלל הייבוא המסיבי המתוכנן. אנחנו משתדלים בדרך כלל לשתול את הכול לפני ראש השנה. לפני שתי שמיטות עבדנו עם אוצר בית דין אבל הפעם לצערי פנינו אליהם ורדפנו אחריהם במשך חודשים והם לא חזרו אלינו. בסופו של דבר עשינו היתר מכירה".

מהו הפרי האהוב עליכם? מהו הבילוי המועדף?

"אוהבים כמעט הכול - ירקות כתומים ואדומים, הכול הולך והכול טעים. העגבנייה היא הראשונה על השולחן, אחר כך החציל ואז מלפפון. רחמים לא נוגע באבוקדו, אבל שאר בני הבית אוכלים. לרוב לא תמצא אצלנו פפאיה או פירות מיוחדים. הבילוי המועדף עלינו תמיד הוא טיולי טבע על כל סוגיהם, מדרום עד צפון. אנחנו לא אנשים של מקומות סגורים ועמוסים".

אליהו ,)67( נשוי ואב לשלושה, ויוסי .)38( מנהלים יחד את המשק המשפחתי מה מגדלים?

דובדבנים, אוכמניות, נקטרינות, אפרסקים, קיווי, תפוחים וענבים ליין.

כך התחלנו:

אליהו בן למשפחת סוחרים שעלתה ממרוקו .1954־ב "שלחו אותם עם החליפות להיות מושבניקים בחבל לכיש. הם לא היו מוכשרים לזה, אלא למסחר. לכן הם עברו לעכו ועבדו במקצועות חופשיים. אבל אני, שנולדתי בארץ, רציתי תמיד לחזור לקרקע ולחקלאות. אני רואה בזה ציונות, וגם כיף - להיות בחוץ, להפריח את האדמה". הוא שירת שש שנים בצה"ל, ואת השנתיים האחרונות עשה ברמת הגולן והתאהב. "התחברתי לאנשים בגולן, המושב שעל היה אז בחיתוליו. התקבלתי ליישוב כרווק ועם הזמן הקמתי משפחה ומשק".

מה האתגר הכי גדול בחקלאות?

יוסי: "שני האתגרים הכי גדולים שלנו הם מזג האוויר וידיים עובדות. שנה חמה מדי או קרה מדי עלולה להרוס עבודה של שנים. האתגר השני הוא שקשה מאוד להשיג ידיים עובדות. זאת בעיה משמעותית מאוד בענף. בשורה התחתונה אין מספיק עובדים, קשה למצוא עובדים שיעבדו באופן רצוף במשך שנים, ואפילו חודשים. מה שמציל את המצב הוא בנות אולפנה רגבים - זאת מסגרת שבה הבנות עובדות כאן בחקלאות בבוקר. שיתוף הפעולה איתן מסייע לנו, הן עובדות קשה ומסתדרות מדהים".

אליהו: "לא מובן מאליו להמשיך את המשק, המון משקים נסגרים. אנחנו בתחרות עצומה עם ייבוא הפירות. העלויות של העובדים והחומרים, הרגולציה - הן עצומות. קשה להתפרנס מול הפירות המיובאים וזו תקלה גדולה. אנחנו צריכים להמציא עצמנו מחדש כל הזמן, מה בוחרים מבין המינים, מה ייתן את התמורה הכי הגדולה. כל החלטה כזו היא ל־52 שנה קדימה, זה אתגר גדול".

ומה הסיפוק הכי גדול?

אליהו: "שהבן שלי עובד איתי, שאנחנו ממשיכים לנטוע ולהוציא תוצרת טובה. החשש שהרווחיות תקטן מטריד מאוד".

יוסי: "כשאנשים נהנים מהפירות שלנו, יש יבול לעבודה הקשה, יש תוצרת, אנחנו מקבלים פידבק חיובי על איכות הפרי והטעם שלו - זה הכי חשוב".

רצית שהילדים ימשיכו אותך בחקלאות?

"תמיד היה לי חלום להיות מושבניק, וכשבונים משק ברור שרוצים שיהיה דור המשך. בהתחלה היו חיכוכים, אבל לומדים להתנהל יחד וכל אחד מכיר את התחומים שלו. היום זה בסדר גמור. מה גם שאני די משחרר, אני יודע שאני מבוגר ושהדור הצעיר צריך לדעת לקבל החלטות ולנהל את העסק. אני נותן לבן שלי לנהל".

יוסי, כילד רצית להיות חקלאי?

"בתור ילד חלמתי להיות כדורגלן. לא יצא. אחרי הצבא חזרתי למשק, במקבל למדתי תעשייה וניהול שזה משתלב לי על הכיפאק עם ניהול המשק. אף פעם לא עזבתי את הגולן ואת המשק".

גם בני הדור השלישי של המשפחה מגיעים לעזור בעונות הבוערות.

מהי שנת השמיטה בעבורכם?

יוסי: "אנחנו נוהגים לפי דרישות הרבנות המקומית, עושים 'היתר מכירה', כל מה שהמשגיח המקומי מדריך אותנו לעשות אנחנו עושים. למעשה הרוב מתנהל כרגיל, למעט העובדה שאנחנו לא נוטעים".

מה הפרי האהוב עליכם?

גם האב וגם הבן מסכימים על קיווי כפרי האולטימטיבי. אליהו: "אנחנו הכי אוהבים קיווי אבל יש הרבה פירות טעימים, אוכמניות, מנגו מעולה. פירות הם עולם של מתוק וכיף".

אפרסקים, נקטרינות במגוון זנים, בשטח של 220 דונם, עוד 20 דונם מוקדשים לגידול הדסים וארבעת המינים.

אימו של מנחם היא בת למשפחה חקלאית מרומניה. הוריו שילבו תורה ועבודה. ילדותו עברה עליו במושב חרב־לאת, והוא התחנך בכפר־הרא"ה הסמוך. הוא מגדיר את עצמו מושבניק מלידה. משפחתו גידלה הדרים והחזיקה לול עופות. מתקופת מלחמת ששת הימים, כשהיה נער, חלם מנחם להתגורר ברמת הגולן. "רציתי להיות שותף לגאולת הארץ. עד היום אני מאמין בזה. בצבא הכרתי יותר לעומק את רמת הגולן והתאהבתי במקום". עם רעייתו מיכל, שהיא דור תשיעי בארץ, הם עלו לרמת הגולן ובנו את ביתם.

מה האתגר הכי גדול בחקלאות?

מנחם: "האתגר שלנו הוא כלכלי. עם השנים הצטרפו שלושה בנים למשק, ואנחנו בתהליך שמשק אחד, שפרנס משפחה אחת, יפרנס ארבע משפחות. זה תהליך קשה מאוד בהיעדר תמיכה ממשלתית. גם הבנקים לא נדיבים. אבל אנחנו עובדים על זה. עם שאר הדברים פחות מפחיד להתמודד".

עידו: "האתגר הוא להמשיך את השאיפה למצוינות, כך אנחנו תופסים את החקלאות, וגם הצורך הכלכלי להיות בקדמת השוק".

ישראל: "להחזיק לאורך שנים בענף החקלאות עם כל האתגרים שיש בו - כוח אדם, המדינה שלא תמיד תומכת בחקלאים".

שריה: "אני אחראי במשק לפיקוח על מזיקים ומחלות טבע. בסוף, אם יש שנה קרה או חמה, זה משפיע על היבולים שלנו יותר מכל דבר אחר. מזג האוויר משפיע איך השנה תיראה. נוסף על כך יש מזיקים מסוימים שאין לנו מענה להשתלט עליהם".

מה הסיפוק הכי גדול מהעבודה?

מנחם: "העבודה המשותפת עם הבנים. אנחנו סוג של מועצת מנהלים. אנחנו מקבלים החלטות משותפות, לכל אחד מהבנים יש תחום אחריות שבו הוא יכול לקבל החלטות עד גבול מסוים, והשאר מתקבלות במשותף. כל ארוחת בוקר אנחנו אוכלים יחד ומקבלים החלטות על דברים קרובים והחלטות ארוכות טווח, בחורף מנתחים את העונה שחלפה ומתקבלות החלטות לעונה הבאה. העבודה משותפת והאחריות המשותפת, החיים המשותפים - זה סיפוק ענקי". ישראל: "כשהתוצרת שלך מקבלת את ההכרה שלה ונמכרת". שריה: "העבודה בחוץ ובטבע, להיות קשור ללוח השנה ולעונות השנה, לעבוד יחד עם המשפחה".

מנחם, קיווית שהילדים ימשיכו אותך בחקלאות?

"זה לא היה ברור בכלל. אנחנו רואים מכירות אדמה במושבות, החקלאים הולכים ופוחתים, החזון להמשיך ולהחזיק באדמת הארץ ולעבד אותה חשוב לי. עם זאת, אני לא מאמין בלכוון ילדים. זה היה פתוח ועלה אצלנו בדיונים של סעודת השבת. היה לנו חשוב שכל אחד ילמד משהו שלא קשור לחקלאות, לפני או תוך כדי העבודה במשק. ההצעה להשתלב במשק המשפחתי באה מאיתנו אבל ההחלטה היא שלהם לחלוטין. אני מאושר מזה. כיום השילוב של כולם במשק הוא שילוב מנצח. הבנים כולם חזקים פיזית, יוצאי יחידות קרביות, ויש להם גם ראש. כך שהיכולת של כולם להוביל יחד תהליכים מקצועיים היא גבוהה. אנחנו נחשבים מותג פרימיום ומשווקים למיטב החנויות".

גם בני הדור השלישי נרתמים לעזרה בחופשות מבית הספר.

כילדים רציתם להיות חקלאים? מתי החלטתם לעסוק בזה?

ישראל: "עבדתי בגינון לפני כן, עד ששכנעתי את אשתי לעבור לגור בצפון".

עידו: "נַחתי במשק ביום שהשתחררתי מצה"ל. 12 שנה שאני כאן".

שריה: "מגיל קטן היה לי ברור שאמשיך לגור בגולן, אך עד השחרור לא ידעתי אם אמשיך בעבודה. אחרי החתונה עברנו לגור כאן ואבא הציע לי לקחת חלק במשק. ואכן במשך השנים שילבתי עבודת שטח עם שלושה תארים".

מהי שנת השמיטה בעבורכם?

מנחם: "אנחנו מזדהים עם העניין הרוחני של השמיטה. לא אנחנו אדוני הארץ, היא שייכת לקב"ה, ואנחנו שליחים לעבד את אדמתה. במשפחה ובמשק אנחנו נוהגים בהיתר מכירה לכתחילה ולחלוטין לא מתנצלים, אנחנו מסתמכים על רבנים כמו הרב מלמד. אנחנו עדיין במאבק לא מבוטל של הישרדות החקלאות. היתר המכירה בשמיטה, שכיום היא מדרבנן ולא מדאורייתא, ויש לו מקום, מאפשר לנו להמשיך ולבסס עוד דור בחקלאות".

ישראל: "נכנס פרמטר של מחשבה על שיבוח העבודה או שמירת הקיים".

עידו: "זה מעורר אצלי שאלות הלכתיות, איפה במציאות של היום שמיטה חקלאית היא בת קיימא?"

מהם הפירות האהובים עליכם?

מנחם: "אני דווקא פחות אוהב אפרסקים ונקטרינות, ומעדיף ענבים ואבטיחים. חלק מהבנים אוכלים אפרסקים ונקטרינות ישר מהעץ, אבל באופן כללי אין קשר בין הגידול למה שאוכלים". ישראל: "מנגו". עידו: "תות".

מנחם ,)66( נשוי למיכל ואב לשבעה, מנהל המשק. שריה ,)42( נשוי ואב לשישה, דוקטורנט לחקר ההתיישבות בגולן. ישראל ,)39( נשוי ואב לארבעה, הנדסאי אדריכלות נוף. עידו ,34( לא בתמונה), נשוי ואב לארבעה, הנדסאי בניין. שלהבת ,)23( סטודנטית, ושהם ,17( נכדה, הבת של שריה), תלמידת תיכון. כולם עובדים במשק המשפחתי

יוסף צבי רימון

he-il

2021-09-17T07:00:00.0000000Z

2021-09-17T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282024740393518

Israel Hayom