תמיד שאלתי את עצמי, איך עם שאנשים רבים כל כך רוצים להשליך לים לא זוכה ביותר מדליות אולימפיות בתחום השחייה. נכון שיש אי אילו פערים פיזיים בינינו ובין האירופים והאמריקנים שכן זוכים - וכשאני אומר "פערים פיזיים" אני מתכוון לכך שהם אתלטים מטורפים ואנחנו יהודים - ובכל זאת, איום קיומי מרחף מעל ראשינו ואנחנו חיים ב"מדינת אי", לא היינו אמורים להיות מסוגלים לשחות הרבה יותר מהר? לכן. כשהעולל פנה אליי השבוע במהלך חופשה בצפון וביקש שאלמד אותו לשחות, הסרתי מעליי את העצלנות המובנית והסכמתי מיד.

כשהייתי ילד, בבריכה של כפר יחזקאל, הסתכלתי על אבי קורע את הבריכה בתנועות חתירה ארוכות. הוא סבל מבעיות קשות בגב ובצוואר אבל כששחה היה הופך פתאום לדולפין בגובה מטר ותשעים ששום מוגבלות פיזית לא תעצור אותו. עכשיו יש לי הזדמנות ללמד את בני עוללי את נפלאות הלא לטבוע. אני לא שחייןעל, אבל אני שולט היטב בשלושת סוגי השחייה האהובים - חתירה, חזה וגב. לגבי סגנון הפרפר, תרשו לי לא להתייחס ברצינות לסגנון שחייה שהומצא רק כדי שאנשים יגידו ש"פרפר זה הכי קשה". אם זה לא סגנון שחייה שאנשים שוחים סתם בשביל הכיף, הוא מיותר.

לחזור בלי סבא לחוף

אני לא זוכר מתי ואיך בדיוק למדתי לשחות, אבל אני זוכר את הפעם הראשונה שזה ממש עזר לי. נסענו לסבתא מרים וסבא משה בחיפה, ההורים של אמא עליהם השלום, והלכנו לים. כמו בכל פעם, האירוע נפתח בטקס מריחת קרם הגנה. בעדה שלנו זה אומר בעצם שאתה לוקח את הבקבוק החום עם הפס הצהוב שאמור להספיק לחמישים רחצות בערך, ומורח את תוכנו על גופך עד שעורך הלבנבן בוהק עד כדי כך שאנשים אחרים צריכים לשים משקפי שמש כי קרני השמש שניתזות ממך מסנוורות אותם.

לאחר מכן עברנו לארוחת הבוקר, שכללה ירקות חתוכים ופיתה עם סלט הביצים הכי טוב בעולם, בחיים שלכם לא טעמתם כזה ואל תנסו אפילו להתווכח איתי. ואז נכנסנו למים. באותו יום לאף אחד לא היה כוח חוץ ממני, אז סבא משה הציע שאכנס איתו. ממש אהבתי את סבא משה, היו לו מזג רומני והומור מושחז שאני לא זוכר ממנו דבר חוץ מזה שהוא היה שם. הוא היה אוהד מכבי חיפה כמוני, ואהב ברידג', קבבים ולריב עם סבתא ברומנית. נכנסתי איתו לים, דיברנו, צחקנו, ואחרי כמה דקות גילינו שדיברנו וצחקנו קצת יותר מדי כי אנחנו ממש רחוקים מהחוף.

סבא קצת נלחץ והתחיל לשאת אותי בשחייה. אומנם ידעתי לשחות אבל לא ברמה של לריב עם ים שמתנגד, ונתתי לו לשאת אותי. בשלב מסוים הייתי כנראה קצת כבד מדי, ואני זוכר שהוא פנה אל שני רוחצים אחרים שהתרחקו קצת יותר מדי וביקש שיעזרו לנו להגיע לחוף. אחד מהם עזר לסבא משה ואחד עזר לי. בשלב מסוים קצת התפצלנו מטעמי זרמים. הייתי די בטוח ביכולות השחייה שלי, והצלחנו להתקרב קצת לחוף, אז אמרתי לבחור שעזר לי שאני מסתדר, ושילך לראות אם סבא בסדר. בכוחותי הדלים שחיתי לבד לחוף. נראה לי שבלי כמויות קרם הגנה מטורפות עליי הייתי שוחה מהר יותר, אבל בסוף שרדתי והגעתי לחוף.

התיישבתי על החול מותש אך מרוצה מעצמי, ואחרי עשר דקות בערך התחלתי לשמוע צרחות, חמישים מטר ממני. לא ממש הבנתי מה צועקים, אז עשיתי מה שכל ילד היה עושה והתעלמתי. רק אחרי כמה דקות קלטתי שהצרחות מזכירות את שמו של עבדכם הנאמן. מתברר שהבחור שחילץ אותי ממוות בטביעה לא חזר לסבא שלי, וסבא שלי הגיע לחוף בלעדיי ואמר להורים שלי שאין לו מושג איפה אני ושנסחפנו. במשך דקות ארוכות מאתיים חיפאים צרחו את השם שלי לכיוון המים ושחו לחפש אותי בזמן שאני יושב על החוף וסוגר מרפסת בארמון חול. לא הובכתי ככה מאז שחבלן משטרתי בעפולה פוצץ את התיק ששכחתי בחצר בית הספר. עמדתי בצד עם ילדים וצחקתי איתם כשהתיק התפוצץ, כי התביישתי לספר להם שאני הדביל ששכח את התיק.

מעל המצופה

עד כאן נוסטלגיה, ועכשיו לעסק: איך ללמד את הילד שחייה? זה הזמן לציין שהמטאפורה "הכי טוב לזרוק את הילד למים" היא ביטוי יותר מאשר עצה מעשית: מתברר שילדים שלא יודעים לשחות נוטים לשקוע. אז בשלב הראשון התמקדנו בלצוף. הילד קלט מהר והצליח לצוף טבעית. ניסיתי להסתפק בזה ולשכנע אותו שיכולת ציפה תספיק לו לפחות עד גיל שמונה, אבל הוא סירב בנימוס. עברנו לשחיית חזה. הראיתי לו את התנועות והוא קלט די מהר. אחרי כמה תרגולים עם מצופים החלטתי לשחרר אותו מהפאדיחה ונתתי לו לנסות בלעדיהם.

האמת, הפתיע אותי, תיק־תק הוא קלט את הקטע ואחרי חצי שעה של אימונים כבר גמע בריכה שלמה בשחייה, וחצי בריכה בשתייה. אחרי שעה הוא כבר חרך את המים. כישרון טבעי. אחרי יום שלם במים הילד כבר צעק עליי שאפסיק להתקרב אליו בכל פעם שהוא קצת שוקע כי אני עושה לו פאדיחות. זו אגב ההגדרה שלי למבוגר: אתה מבוגר כשהילד שלך אומר שאתה עושה לו פאדיחות.

אחרי שלוש שעות במים תש כוחי. אמרתי לעולל שבשביל הפעם הראשונה זה מספיק. אבל הוא סירב לצאת, התאהב בקטע של השחייה. אני התאהבתי בקטע שאשכרה לימדתי את הילד שלי לשחות, אבל בכל זאת ביקשתי ממנו לצאת והתחלתי להפחיד אותו שאם נמצאים יותר מדי במים צומח לך קרום של ברווז בין הידיים. הוא הסתכל עליי במבט של "אבא, אני כבר בן שש, אתה לא יכול להפחיד אותי כמו פעם. אני מבין עניין". המשכנו לריב קצת במים עד שהוא נכנע, ויצאנו החוצה קצת לנוח.

אחרי שלוש דקות הוא הודיע לי רשמית שחוזרים למים. אמרתי לו שאין לי כוח. הוא המשיך לנג'ס. אמרתי לו שוב שאני גמור. הוא לא נכנע. ביקשתי משירן שתיכנס איתו, אבל היא אמרה לי "המתחיל במצווה אומרים לו חתור". נקרעתי ממשחק המילים. בסוף הוא נכנע ואמר לי שאני מעצבן. אמרתי לו: אני מעצבן? עוד מילה אני שולח אותך למים עם סבא משה. 0