מכירים את הריח שמפציע בבקרים מיד אחרי ראש השנה? את האוויר שמשתנה? כמו שלט מזגן מכוון היטב, שיודע שכעת הגיע הזמן להנעים את הבוקר ולקרר את הערב. כאילו השם מוריד על העולם אוויר אחר, עדין וקל יותר.

אני אוהבת אותו, את ריח הסתיו הקריר שמתערב בניחוח דופנות הסוכה וכפות התמרים.

הוא בא יחד עם צלילים כיפיים של הבוקסה הגדולה שלנו. שירי חג שמתנגנים בלי סוף, מתערבבים בקולות אנושיים צוחקים, שמחים ומפטפטים צלילים הנושאים בפיהם הזמנה.

כן, זה בשבילי חג סוכות. כולו מזמין, פותח את הדלת ומפתה כל עובר אורח לבוא, לחסות בצל קורתו. צועק לו מקצה הרחוב, השכונה או קבוצת הוואטסאפ - פשוט תבוא.

בסוכות, כיאה למשפחתו של רזיאל המכונה “המגזים הלאומי בכל ענייני קדושה“, כל הכיסאות של הבית שלנו יוצאים החוצה. גם כל המיטות וכל הספות. אין איפה לשבת בבית, ומי שרוצה לשבת - יושב בסוכה בלבד.

השולחן תמיד פתוח, על הכי גדול שלו. לפעמים יש עוד שולחן מתקפל שפתוח גם הוא. על שניהם תמיד יש מפה חגיגית, זר פרחים, שתייה זמינה ומשהו טעים לאכול. משחקי קופסה יונחו על אחת המיטות, לצד ספרים ויצירות, הכול כדי שהיושבים בה ואורחיהם לא ירצו לעזוב. ארבעת המינים נשענים על אחת מפינות הסוכה.

מבוקר עד ערב אנחנו שם, כל המשפחה, פשוט שוהים. לא זזים. נחים, שותים, אוכלים, שוב נחים. משחקים, צוחקים, רבים, שוב אוכלים. דלת הסוכה פתוחה לרווחה, ממתינה.

העניין עם החג הזה, או אולי בעצם עם כל חגי השנה, הוא האכזבה. הפער הגדול בין הסוכה שלי בדמיון ובין הסוכה בפועל. הפער בין האורחים שהייתי רוצה לכבד בסוכתי ובין מספר האורחים המזדמנים שיגיעו בפועל.

שלא תחשבו שאני מזלזלת חלילה, כל אורח חשוב ומכובד בפני עצמו. אבל בראשי וגם בסוכתי יש מקום לעוד חמישים אורחים. כאלה שפשוט לא באים. אני לא מבכה על מר גורלי, לא מציגה בפניכם סיפור של ילדה דחויה שאיש אינו מעוניין בחברתה, שהזמינה לסוכה את כל בנות כיתתה אך אף אחת לא הגיעה. זה לא הסיפור.

ברוך השם זכינו, ילדיי ואני, במשפחה גדולה ומחבקת. זכינו בקהילה חמה ומאוחדת, בחברות ובחברים ששמחים תמיד בחברתנו, ואנחנו שמחים בחברתם. אבל ככל שאני גדלה ומתבגרת וככל שתמימותי גם היא גדלה ומתבגרת - שלא לומר מזדקנת, או גוססת לאיטה - אני מבינה שקהל הלא מעוניינים להגיע והלא מוזמנים לסוכתי רק הולך וגדל.

בדמיוני, אין אדם שאזמין שיסרב להגיע אליי לסוכה. ואין אדם שיבקש להגיע ואסרב לבואו. ואולי כך באמת זה צריך להיות. אבל מה לעשות, בעולם האמיתי יש מחסומים, הרבה מחסומים. כאלו שנבנו לצידי במשך השנים, וכאלו שבווידוי לב כואב אני מבינה שבניתי בעצמי.

אם נודה באמת, אנחנו, העם היושב בציון, משפחה אחת גדולה, מגוונת וענפה. אלא שהמשפחה הגדולה הזו נתונה בסכסוך משפחתי מתמשך. אלו לא מדברים עם אלו וזאת מדירה את זה, ההוא כועס על ההיא וההיא - כף רגלה לא תדרוך בפתח ביתה.

זה לא חייב להיות ככה. אם אני גרה מעבר לקו הירוק, השמאלנים לא בהכרח אינם מוזמנים. גם אם זה למורת רוחך שחוסנתי בשלושה

חיסונים (וגם חליתי), לא בטוח שאין לך מה לחפש בביתי. בשום מקום לא כתוב שאם דעתך שונה משלי פירוש הדבר שמקומך לא לצידי.

בחגים בשנה שעברה היינו בעיצומו של סגר שכלל גם בידוד. הצהרתי אז לכל מי שרק רצה לשמוע שבשנה הבאה כולם יגיעו אליי לסוכה. הייתי מוכת טראומה והלם מהבדידות ומהפחד, ורק פנטזתי על חג סוכות הומה אדם. אך לדאבוני, אני נאלצת להודות שהמחסומים פשוט מונעים ממני להכניס כל יהודי באשר הוא לסוכתי - שישב לצדי, ישיר איתי מזמרות החג, יטעם מעוגיות התמרים המתוקות, ישתה תה חם בערב או תה קר ביום, יניח ראש על אחת הכריות המזדמנות ויהפוך, לשבוע אחד בלבד ואולי רק ליום, לבן בית רצוי.

אני יודעת שזו אולי מחשבה ילדותית ומעוררת רחמים, ושהיא בלתי ניתנת להשגה. שגם במציאות הוורודה ביותר שאוכל לחיות בה, תמיד יהיו מי שימצאו סיבה לכך שהם לא יכולים לשהות בקרבתי. אבל יחד עם זה אני תוהה: האם אין סיכוי לרדת לעמק השווה ולהאמין שיש לכל אחד ואחד יכולת פשוט לבוא?

אז רגע לפני סוכות, חג האורחים, שאין בו דלתות ואין חלונות, בקושי קירות יש - אני רוצה להזמין אתכם, אותך, אותו ואותם אליי. כל אחד באשר הוא, בוא אליי לסוכה, פשוט בואו.

בואו פשוט. 0

בני בית רצויים

כיאה למשפחתו של רזיאל המכונה "המגזים הלאומי בכל ענייני קדושה", כל הכיסאות של הבית יוצאים החוצה, כל המיטות וכל הספות. אין איפה לשבת בבית, מי שרוצה לשבת - בסוכה בלבד