מקור ראשון

געגועים לנחל

צפורה דל, שלא מתרגשת מחיים בלי מים וחשמל בנצי דל, שבגלל מילה אחת ויתר על קריירת משחק והפך למנכ"למשרדהחינוך חורבותהמושבנחלים, שהמפגש הזה היה אמור להיערך בו

צפורה צימברוביץ התרגשה מאוד מהתכונה הרבה שאחזה ביישוב נחלים. הימים ימי הכרזת המדינה, יישובי אצבע הגליל נצטוו להקים סביבם חומה נוכח האיום הערבי ההולך ומסלים - והילדה בת השמונה התפעמה מהאווירה. גברים, נשים וטף התגייסו למשימת מילוי שקי החול; הטרקטורים עבדו אפילו בשבת, וכמה חיילים הגיעו לסייע. רק מאוחר יותר היא תדע לתרגם לעצמה את אווירת החג ההיא לאיום קיומי, שהביא בהמשך לפינוי הנשים והילדים מנחלים לעיר חיפה. "למחרת הכרזת המדינה ראינו איך הכפרים הערביים מתרוקנים. משפחות שלמות יצאו בשיירות של חמורים וסוסים לכיוון התפר שבין סוריה ולבנון. נפל עליהן פחד", היא מתארת. "גם אותנו פינו, ורק הגברים נשארו לשמור על משק החי במושב".

כמו משק החי שבו, גם המושב עצמו הוקם כנגד כל הסיכויים ושרד בקושי רב, בלי חשמל ובלי מים זורמים. מי הנחל הסמוך היו נאספים לאמבטיית ילדים קרה, כשהמבוגרים היו מתרחצים בערוץ עצמו בכל עונות השנה. כדי להגיע לאוטובוס, שהפציע מעבר לנחל פעם ביום, אפשר היה לבחור בין חציית המים בעגלה רתומה לסוס, ובין נסיעה בבגדים רטובים. מערכת החינוך המקומית כללה מורה אחת שהייתה גם גננת וגם מטפלת לקבוצת ילדים מגיל ינקות ועד יסודי. ככלות הכול, 22 המשפחות הצעירות שחיו במקום לא יכלו לאכלס כיתות שלמות. "החיים היו קשים מאוד, אבל לנו הילדים היה גן עדן", אומרת צפורה. "היינו משכשכים בנחל, מסתובבים בטבע. לא הרגשנו את הקושי של ההורים".

הקושי האמיתי לא נגע לתנאי המחיה במקום, אלא למתיחות עם היישובים השכנים. המושב נחלים, הוקם בין ערוצי הירדן כיאה לשמו, והיה לאחד מ"מצודות אוסישקין" – קבוצת יישובים שיו"ר הקרן הקיימת לישראל יזם את הקמתם, כשהוא דורש בצניעות שהמפעל ינציח את שמו. כל אחת מה"מצודות" נוסדה בידי תנועה מיישבת אחרת: השומר הצעיר הקים את קיבוץ דן, תנועת הקיבוץ המאוחד את דפנה, הציונים הכלליים את שאר־ישוב, תנועת המושבים את ביתהלל, ולמי לא נשאר? נכון, ל"ארגון ירושלים" הציונידתי. לא שחסר מקום; ככלות הכול, את השטח של נחלים המקורית מאכלס כיום קיבוץ הגושרים. אז מה מנע מהם לתמוך ביישוב הנוסף? שוב ניחשתם נכון. "נחלים הייתה לצנינים בעיני הקיבוצים החילוניים מסביב", אומרת צפורה. "הם פחדו שבעקבותינו יקומו עוד יישובים דתיים, בדומה לעמק בית־שאן. הם לא היו מוכנים למכור לחם לדתיים, ולא הסכימו לשווק תוצרת שלנו במשאית שלהם שיצאה מדי יום מהאזור. היו לנו חלב, גבינות, ביצים וירקות, אבל עד שהובלו החוצה, הכול נרקב".

חברי הקיבוצים סירבו לסייע לאנשי נחלים אפילו בתחום הביטחוני. אם תשאלו את בנצי של צפורה, פינוי הנשים והילדים במהלך המלחמה נוצל לחיסול היישוב הדתי שעמד בחזית המזרחית מול הגבול הסורי. פליטיו נשלחו למרכז הארץ, לווילהלמה - מושבה טמפלרית שנתפסה בידי ערבים לאחר שיושביה המקוריים עזבו, וננטשה שוב בבהלת מלחמת העצמאות. כעת שוכנו בה פליטי עטרות, בארות־יצחק, נווה־יעקב ונחלים, וגם שורדי שואה שהגיעו מאירופה. לימים הוקם שם היישוב בני־עטרות, שעה שהמפונים האחרים בנו מחדש את יישוביהם בנקודות שונות בארץ.

בעוד הקיבוצים של "מצודות אוסישקין" שבו למקומם המקורי אחרי מלחמת העצמאות, המושב

תנועת ההתיישבות

he-il

2021-09-17T07:00:00.0000000Z

2021-09-17T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282351157908014

Israel Hayom