סמונה בתא הדסה זכרונה לברכה הייתה מנהלת דיאלוג חי וסוער עם מסך הטלוויזיה. שמעון פרס או אהוד אולמרט עוד לא התחילו לדבר והיא כבר הייתה

את תכונות האופי של כל אחד מהם, וכשהיו פותחים את הפה התחילה החגיגה האמיתית של קריאות הביניים. לפלא היה בעיניי שהם מצליחים להשחיל מילה.

אני, לעומת זאת, איני צועק. אני ממתין בסבלנות עד שהסרט ייגמר, אומר לילדים בנחת את כל מה שיש לי לומר, ואחר כך יושב וכותב על זה טור לעיתון. אבל הטור הספציפי הזה מוקדש לפעם האחת שבה לא הצלחתי להתאפק.

זה היה כשצפיתי עם המתבגרת בסרט הראשון מתוך טרילוגיית "היורשים" של דיסני (ספוילר: לא הייתי מסוגל להמשיך לסרטים הבאים). הרעיון הבסיסי של הסרט מרתק: מבט אל דור ההמשך של הנבלים הגדולים של דיסני (ג'אפר, קרואלה דה־ויל), כשהם פוגשים את ילדיהם של הגיבורים הטובים מאותם סרטים. תמצית העלילה: ילדי הנבלים הולכים בשליחות הוריהם לגנוב שרביט קסמים שבאמצעותו יכבשו הנבלים את העולם. רגע השיא של הסרט מתמקד במאל, בתה של הפיה הרעה מליפיסנט, כשהיא אוחזת סוף־סוף בשרביט ובידה נתונה ההכרעה אם להעניק אותו לאמה המרשעת וחבריה או להצטרף אל הצד של הטובים.

מאל מתבוננת סביבה, מהססת, ואז פוצחת בנאום ארוך. "לגנוב דברים של אחרים", היא אומרת בדמעות, doesn't" ‪."make you happy‬ לאכול פיצה עם חברים ולשחק עם חיות מחמד, היא מסבירה, זה מה שגורם לך להיות שמח. "אני לא רוצה להשתלט על העולם באמצעות רשע", היא חותמת, ‪."it doesn't make me happy"‬ והיא מניחה את השרביט בידיה של הפיה הטובה, ונופלת אל זרועותיו של בן־זוגה לצלילי המוזיקה המבשרת על הסוף הטוב.

זה היה הרגע שבו גם הבת שלי חוותה את חוויית הצפייה המביכה עם הורה מזדקן שצועק על הטלוויזיה: תודה רבה באמת, שלהחריב את העולם ‪!doesn't make you happy‬