פשמיים עם הייתי בשבת במנהטן. במוצאי שבת יצאנו מבית הכנסת לקידוש לבנה. מכל העברים הקיפו אותנו גורדי שחקים ענקיים, ורק פיסת

זעירה הציצה ביניהם. "אין לבנה", קבע הרב, והמתפללים התפזרו לבתיהם. אחד מהם לחש לי: "עשר שנים אני גר כאן, ועוד לא זכיתי לעשות קידוש לבנה". ככה זה כשאין מעליך שמיים.

לא רק בניו־יורק אנחנו מתנתקים מהמהלך הטבעי של גרמי השמיים. כשהייתי עושה מילואים זו הייתה אחת החוויות החזקות שלי: בזמן שמירה לילית פתאום מאוד אכפת לך האם הירח מאיר ומתי עולה השחר. אך בימים כתיקונם, אנחנו מנותקים למדי מהשמיים וכל צבאם, וגם מהאדמה ומכל גידוליה. שנת השמיטה שזה עתה התחילה מעמידה אותנו באופן חריף מול הפער הזה. מעט מאוד מאיתנו חווים באמת את השמיטה, דרך הידיים והרגליים. צריך לחשוב על דרכים להתמודד עם זה, אך יש דרך אחת שוודאי לא תעבוד: חזרה לרומנטיקה החקלאית של ַעם איכרים המעבד את נחלתו.

בוויכוח הציבורי על הרפורמה בחקלאות ועל פתיחת שוק הפירות ליבוא, יש לרומנטיקה הציונית הזו משקל מכריע. קשה לנו להתמודד עם טיעונים שבאים מהבטן על חשיבותה של החקלאות העברית. כאן כדאי להזכיר כמה עקרונות. ראשית, קדושת ארץ ישראל קשורה במקום, ולא באדמה. אם ניקח משאית של אדמת חמרה ישראלית ונעביר אותה לניו־זילנד, הפירות שיצמחו בה לא יהיו קדושים. מצד שני, גם מי שגר בתל אביב בקומה העשירית מקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל. | | י"א בתשרי תשפ"ב | 17.9.2021

לצד זאת, אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא ְמתקשר איתנו באופן מיוחד דרך גידולי האדמה בארץ ישראל. התורה והמשנה חוזרות פעמים רבות על הקשר הזה שבין מעשינו הטובים או הרעים לבין הגשם היורד על ארץ הקודש ושפע יבוליה. חשוב לשמר את הקשר הזה, אבל אי אפשר לתרגם אותו היום לעיסוק המוני בחקלאות. כשעבודת האדמה הייתה עממית והמונית, היא הייתה פרנסה קשה מאוד. במשך רוב קיומה של האנושות, ילדים בני ארבע עבדו בפרך בשדות משפחתם, מבוקר עד לילה. העבודה החקלאית היום פחות קשה, משום שהפכה ממוכנת ומרוכזת. מספרים על איכר אמריקני שהתגאה בפני עמיתו הישראלי: אצלנו בטקסס אפשר לנסוע על הטרקטור יום שלם, ולא להגיע לקצה החווה. אמר לו הישראלי: גם אצלנו במושב יש טרקטורים כאלו. אבל הטרקטורים הישראליים השתכללו, ובזכות המיכון, החקלאי הישראלי ופועליו הזרים מעבדים במהירות שדות נרחבים. לכן יש בישראל מקום רק לחקלאים מעטים, וזה בסדר גמור.

רובנו יכולים להיקשר לתנובת הארץ רק מהצד הצרכני. החקלאים לא צריכים חרם ארכאי על יבוא פירות כדי לשכנע אותנו לקנות מפירות הארץ. נדמה לי שצריך לפתוח באופן מושכל את השוק ליבוא מחו"ל, ובמקביל כדאי לשים על התפוחים מדבקה קטנה: "פירות ארץ ישראל". במקום לאסור על פירות חו"ל, מוטב להזכיר לכולנו את המעלה של פירות הארץ. אני מוכן לשלם יותר כדי לאכול פירות שגדלו בארץ הקודש, גם בלי שיכריחו אותי.

את המעלה הזו לא נמצא בענפים אחרים, שנקשרו משום מה לאותה רומנטיקה חקלאית. ענף הלול הישראלי אינו קשור לאדמת הארץ. הלולים הם מפעלים ביולוגיים לגידול ביצים, ובישראל הם עושים זאת פעמים רבות בחוסר יעילות ובתנאים תברואתיים פגומים. מועצת הלול ומועצת החלב ניסו לשכנע אותנו במשך שנים רבות שצריך שליטה ריכוזית בביצים ובמוצרי החלב, כדי למנוע מחסור בזמן משבר לאומי. בסופו של דבר המשבר הלאומי הגיע, בזמן הסגר הראשון של הקורונה, ורק שני מוצרים היו חסרים על המדפים במשך חודשים: ביצים וחמאה. ניהול ריכוזי הוא הסיבה העיקרית למחסור, ואינני רואה שום צורך מיוחד להסתפק בביצים שגדלו בארץ ישראל. אם צריך לתמוך כלכלית במושבי הצפון, עדיף לעשות זאת בתשלום ישיר, ולא במכסות ביצים.

לפני סוכות, כשאני מסביר על "חג האסיף", אני משתמש בדימויים כמו "סוף שנת המס". טוב שיש לנו איכרים, שאינם צריכים דימויים ומשלים כדי לחוות את האסיף של פירות הארץ. אך הם תמיד יהיו מיעוט קטן. רובנו המכריע איננו רועי צאן, אלא רואי חשבון; איננו מותחים קווי השקיה, אלא פותחים קווי תקשורת. אנחנו צריכים לחפש דרכים לחלוק עם החקלאים את המשמעות המיוחדת שיש בגידול פירות הארץ, וגם את הקשיים המיוחדים שהם חווים. אך לא בגלל מועצת הצמחים ואיומיה, אלא בגלל עצת ה' וברכתו.

במקום לאסור על פירות חו"ל, מוטב להזכיר לכולנו את המעלה של פירות הארץ. אני מוכן לשלם יותר כדי לאכול פירות שגדלו כאן, גם בלי שיכריחו אותי