מסביב, רעשי הארטילריה, האינטנסיביות והאדרנלין של לחימה מדומה – כל אלו רק עוררו התלהבות ורצון עז לכבוש עוד רחוב, לזרוק עוד רימון, לעבור עוד שלב.

אבל לא רק המשחקיּות עצמה הייתה מלהיבה, אלא גם הסיפורים האמיתיים שמאחוריה: ההבנה שמה שמופיע פה קרה באמת, שזו בעצם היסטוריה שקרמה עור וגידים וירטואליים והנגישה את עצמה דרך עכבר ומקלדת.

הרומן שלי עם משחקי מחשב החל הרבה לפני שהחייל האמריקני נושא רובה הטומפסון הביט בי מעל שער של מגזין שקיבלתי מקרוב משפחה. אבל ההתאהבות העמוקה עם היסטוריה החלה דווקא שם, בשוחות המדומות שבפאתי כפר אידילי בצרפת, בהגנה על גשר כבוש מעל תעלת קן לה־מאר, בקרבות הרחוב בברלין המתפוררת, כשממול מתנשאת דמותו המאיימת והחלולה של הרייכסטאג.

לא עבר הרבה זמן מהרגע שהכתוביות עלו על המסך ועד שספר עב כרס על הנחיתה בנורמנדי נרכש בסטימצקי הקרובה. וכיתתו מקלדותיהם לאיתים, ועכבריהם למזמרות.

התמכרות היא שם המשחק ב"סוגר שטחים", או בשמו הרשמי והמוכר פחות, .Volfied כל משחק מחשב נועד למכר, למשוך אותנו אליו כדי שנמשיך לשחק בו עוד ועוד, אבל כאן יש משהו במבנה של המשחק, של אכילת עוד ועוד שטחים המצטמצמים על המסך, שמשך אותי לנסות לעבור עוד שלב ועוד שלב, למרות שבעצם כולם היו אותו דבר.

סוגר שטחים היה משחק ניינטיז אופייני. העלילה הלא רלוונטית שלו עסקה בחללית שמגיעה לאיזה כוכב לחלץ איזו חייזרית (או בתאנוש, אין לדעת), כשבדרך החללית צריכה לעבור סוגים שונים של אויבים ולהתקדם משלב לשלב, שזה בעצם המשחק. היו כל מיני משחקים במחשב הביתי שלנו, שעשה רעש של גנרטור, צרך כנראה כמות של חשמל שגנרטור מפיק ביום והופעל באמצעות מתג שנראה כמו כזה שמפעילים איתו את פצצת יום הדין בסרטים מאותם שנים, אבל משהו בסוגר שטחים, אולי חוסר התחכום שבו, אולי הסיפוק המוזר שבהצלחה בו ואולי זריזות הידיים על המקלדת שהוא דרש – משך אותי אליו שוב ושוב. אני זוכר עד היום אילו יצורים היו בכל שלב לפי המספרים ,15( תודה ששאלתם), זוכר באיזו רמת קושי צריך לשחק כדי להגיע לשלב הבונוס הסודי וזוכר איך להפעיל את מקשי החיצים, יחד עם מקש הרווח, כדי להתקדם במשחק.

ביחד עם מריו (לפני שהוא נהיה סופר), דייב, סוקר 94 (בחיי שהיה משחק כזה), וקין ,4 סוגר שטחים משלים נתח משמעותי מזיכרונות הילדות שלי. משחקי המחשב המודרניים מתוחכמים מדי בשבילי, צריך יותר מארבעה חיצים ורווח כדי לשחק בהם. כמו כל זקן או זקן ברוחו - אני מתגעגע לפשטות של פעם.