עברתי את המסלול הממוצע של כל גבר חרדי. חיידר, ישיבה קטנה וישיבה גדולה. כמו בכל חברה, גם בעולם החרדי יש אליטה, מעמד ביניים ומעמד נמוך. רצה הגורל ונולדתי למשפחה די אליטיסטית. בגלל שההורים שלי "חוצניקים" אז גם דברים פחות מקובלים שעשיתי (כמו למשל ללכת עם וסט מתחת לחליפה) היו תמיד נסלחים. | | י"א בתשרי תשפ"ב | 17.9.2021

בשלב מסוים באמצע הישיבהגדולה החלטתי ללכת לצבא. זה סיפור ארוך בפני עצמו. אני לא יודע עד כמה הדברים ידועים, אבל אחוזים בודדים של חיילים חרדים באים היישר מלב המיינסטרים החרדי כמו במקרה שלי. אני זוכר איך באתי ללשכת הגיוס בפעם הראשונה, בתור בחור ישיבה מתוק, עדין ומעט מהוסס, ואיך הבחורצ'יק שם הסתכל עליי במבט בוחן ואז אמר, אחי, אתה בטוח שבאת למקום הנכון? על אף החוצניקיות שלי, גדלתי על ברכי החינוך החרדי הטהור והמבודל שלא באמת עומד להתמודדות מול אתגרי החילוניות הישראלית ברמה האנושית. זה די פשוט. כל נער ונערה חרדים יודעים שהחילונים סוחבים עגלה ריקה, הם טועים ומסכנים וחיים חיי ריקנות ונדמה שכיף להם אבל באמת־באמת ממש־ממש לא. בזה הסיפור נגמר פחות או יותר. גם עליי לא פסחה התפיסה הזו, ולכן כשהגעתי לצבא ופגשתי פנים מול פנים קשת רחבה מאוד של אנשים מרקעים תרבותיים שונים, ביניהם חילונים (וחילוניות! השם ירחם), הסתגרתי אוטומטית בזכות מנגנוני האזהרה שנשארו בי מהילדות בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד", שיננתי לעצמי שוב שכולם סביבי טועים ומסכנים ואפילו קצת מסוכנים ולא באמת כיף להם והחיוכים שלהם זה סתם.

מתברר שהתזות הטובות ביותר הן כאלו שמעולם לא נבדקו וכך אי אפשר לשלול אותן. לאחר תקופה מתמשכת של שכנוע פנימי והסתגרות כפויה מצאתי את עצמי מנהל שיחה ארוכה עם המש"קית ת"ש, וכמה מפתיע, אבל היא ממש הזכירה לי התנהלות נורמטיבית של בני אדם. למרבה הפלא לא נראה שהיא מסכנה באופן מיוחד, בוודאי לא יותר מכמה חברים שלמדו איתי בישיבה. ברגע שהבנתי שאני שווה בין שווים ובני אדם באשר הם פשוט דומים ברמה הכי בסיסית, לא הרגשתי מאוים יותר, וברגע שלא הרגשתי מאוים יותר, גם החשש הקמאי שלי מ"חילון" התפוגג למרבה הפלא. אני חושב שיש גם לצה"ל חלק בשיעור החשוב הזה שלמדתי באנושיות, וגם לישיבה, שבה למדתי איך לשמור על אופי יציב ועל חוסן אמוני.