בבוקר יום שישי קמנו משה ואני עם תחושה עמומה שחייבים להכין טשולנט לשבת. על פניו אירוע שגרתי עבור בחורים בישיבה סטנדרטית, אבל הישיבה שלנו לא הייתה סטנדרטית. הנ"צ הוא מושב קטן בדרום הארץ ללא תחבורה ציבורית סדירה וללא מכולת פעילה, עם תושבים חילונים שברובם עוינים את קבוצת בחורי הישיבה החרדים שהתמקמו בבית המדרש הקטן במרכז המושב. ההסכם השברירי מול אלברט, יו"ר הוועד, קבע שנישאר בתחומי הישיבה בלבד ולא נסתובב במושב. אבל רצינו טשולנט לשבת.

חיש מהר נפלה החלטה לנסוע אל העיר הגדולה, להלן נתיבות רבתי, ולהצטייד במצרכים הדרושים לאירוע הקולינרי המדובר. תחבורה ציבורית כאמור אין, ולכן התמקמנו בכביש היציאה מהמושב והשלכנו את יהבנו על חסדי התושבים שממילא לא רצו אותנו באזור, אז לעצור לנו טרמפ? פחות. חצי שעה חלפה והישועה הגיעה בדמותה של חנה, אשתו של יהודה, הנהג של הישיבה, המשמשת בקודש כבלנית עבור בנות הסביבה החפצות לטבול ערב חתונתן במקווה הישן שבקצה המושב. מה רע בחמין שמכינים לכם בישיבה? שאלה חנה בדרכנו לעיר. בישיבה הטבחית מכינה חמין, אבל רצינו טשולנט לשבת. צריכים לקנות גם סיר, נזכרתי בעומדנו בקופה עם המצרכים. משה רץ להביא סיר מהמדף, שילמנו ומיהרנו לתפוס טרמפ בחזרה למושב בטרם יחשיך היום. הבצל נקצץ, תפוחי האדמה קולפו ובעודי

חותך את קוביית הבשר האחרונה החלה לזמזם במוחי הצרה החדשה שהתרגשה עלינו. הסיר. היינו צריכים לטבול אותו בעיר, לחשתי למשה. במושב החילוני אין מקווה כלים, לחזור לנתיבות כבר לא נספיק, ועוד שעה הדלקת נרות. ייתכן שיש מי שהיה מרים ידיים מול אתגרי השעה, אבל רצינו טשולנט לשבת.

אתה לא באמת חושב על זה, אמר משה כשראה את עיניי מוארות לפתע. ואם אלברט תופס אותנו מסתובבים בקצה המושב, אנחנו גמורים. אבל נשאל את חנה הבלנית. נקשנו על דלת ביתה, וחנה פתחה כשהיא מקנחת את ידיה בסינרה המוכתם. אל תשאלי חנה, שכחנו לטבול את הסיר שקנינו ואיך נכין את הטשולנט לשבת. חנה צחקה, כפרה עליכם, אל תפחדו מאלברט, בואו איתי. צעדנו בחשש למבנה הישן שבקצה המושב, חנה פתחה את המנעול החלוד ודלת הברזל נפתחה בחריקה. בור המים קיבל את פנינו בתמיהה, שהרי לא בכל יום מגיעים שני בחורי ישיבה למקווה נשים שעה לפני הדלקת נרות וטובלים בו סיר חדש. אבל רצינו טשולנט לשבת.

תשאלו, ומה טעמו של טשולנט שמסירות נפש לשבת קודש תובלה בו. לאחר שהותקן ובעבע כראוי על האש, עבר הסיר למשכנו הרשמי שעל פלטת השבת החגיגית. בין קבלת שבת לערבית סרנו לחדר כדי לוודא שהסיר מכוסה כראוי והמים לא התאדו חלילה. חסר לי ריח של טשולנט, אמרתי למשה כשנכנסנו. אבל עזוב ריח, העיקר הטעם. אגב, חיברת את הפלטה לשקע, נכון?