אני זוכר את הפעם הראשונה שמישהו אמר לי: "אם כל החרדים היו כמוך, המצב היה טוב יותר". הייתי צעיר, ופזלתי מבחינה רוחנית לכל מיני צדדים, ואז בא המשפט הזה וישב לי טוב ונתן לי תחושה שאולי אני עושה משהו נכון. תמשיך ככה נח. שכנעתי את עצמי והמשכתי לפזול ולגדול. וככל שאני גדל בשנים, התדירות שאני שומע את המשפט הזה עולה ואני מוסיף למעגל החברתי שלי עוד ועוד חברים מכל צבעי הקשת, והמשפט הזה ממשיך להישמע שוב ושוב. עד שיום בהיר אחד הבנתי ששום דבר לא באמת מיוחד בי, ושככל הנראה לכל חילוני יש את החרדי שעליו הוא חושב שאם כולם היו כמוהו המצב היה טוב יותר. |

ככל שהתבגרתי, הפזילות דעכו והתחלתי לנסות להכיר את עצמי באמת ולברר את מקומי בעולמו של הקב"ה. כבר לא ממש עניין אותי להיות החרדי הזה שאם כולם היו כמוהו המצב היה יותר טוב. כי בתכלס, המצב טוב. אולי לא הכי טוב, אבל טוב.

הבנתי שאם אני זקוק לאישור מבחוץ זה מעיד על משהו חלול אצלי מבפנים. כשרק החוץ מצליח להפעיל אותי, זה סימן וסיבה לפנים ריק. ויצאתי למסע למידה שנמשך עד עצם היום הזה, במסגרתו אני מתאמן איך לא להסתתר, לא להתנצל, איך להשיל מעליי רגשות של נחיתות והתנשאות, איך לא להתלהב מכל רבנית־סלב שמואילה בטובה להפריש חלה ולהניח תפילין בתשעה באב שחל בשבת, אבל לא לקחת ללב כל מגיש טלוויזיה שפולט שטויות בגנות המגזר שאני משתייך אליו.

וזה לא קל, האמינו לי. אין דבר מעצים ומשייך יותר מכעס ציבורי משותף או אחווה מגזרית. לכעוס כשכולם כועסים, להיפגע כשכולם נפגעים ולשמוח כשכולם שמחים. זה תמיד מזכיר מגרש כדורגל. איך אנשים שונים, ממעמדות שונים שרים יחד, מתחבקים ומזיעים אחד לתוך השני כשהקבוצה שלהם כובשת גול או מנצחת, ואיך הם מתערבבים זה בדמעותיו של זה כשהקבוצה שלהם מפסידה. זה פרץ של שייכות שנעלם דקות אחרי המשחק, ובשביל להיזכר בתחושות האלה יש מחמירים שתולים צעיף או חולצה בחדר השינה. אז אמנם אין דבר מעצים יותר ולו לרגע, בלהיות חלק מקבוצה גדולה שעסוקה באותו הדבר בעת ובעונה אחת, אבל באמת־באמת, זו תחושה ריקה. אני לומד אט־אט להיות אני עצמי, גם שייך אבל גם אינדיבידואל, לזכור שאני מייצג רק את עצמי, ורק מדי פעם, בשקט־בשקט, לפני השינה, להרגיש שאולי אם כל החרדים היו כמוני המצב היה טוב יותר... | י"א בתשרי תשפ"ב | 17.9.2021