בשביל חגי טל המגורים בבתים ארעיים הפכו כבר לדרך חיים. "זה התחיל אחרי הצבא", הוא מספר, "עבדתי בחברת טרקטורונים שהייתה ממוקמת בתחנת דלק. וכדי לצאת מהבית של ההורים ולעבור לעצמאות מסוימת, שיפצתי שם חדר והתחלתי לגור שם. האמת שזה לא היה "אוף־גריד" (מנותק רשת, קמ"מ) לגמרי כי כן היו לי שם מים וחשמל".

רגע, גרת בתחנת דלק?

"נכון. אחר כך טסתי לניו־זילנד, וכשחזרתי, אני ועוד כמה חברי ילדות השתלטנו על מבנה נטוש קרוב לבית ובעצם חילקנו אותו לחדרים - ולכל חבר היה חדר משלו. גרתי שם שנתיים. חיברנו לעצמנו חשמל פיראטי, וגם למים היה איכשהו חיבור. ואז עזבתי לצפון ושם התחיל האוף־גריד האמיתי. הגעתי לבנאדם שהקים כפר נופש ליד איזשהו נחל בצפון, והעבודות הופסקו. נשארו שם 14 בקתות עץ נטושות, בלי חיבור לחשמל או למים. הגעתי להסכם איתו שאני אשמור על המקום, וחוץ מזה הוא לא יבקש ממני כלום ואני לא אבקש ממנו. אז סידרתי לעצמי חשמל סולארי והבאתי מים בנגלות והייתה לי מערכת לאגירת מי גשמים עד שהבנתי שלא כדאי. חייתי ככה שלוש שנים, והייתה גם בתזוג שגרה איתי שם תקופה מסוימת. אחרי שלוש שנים מיציתי את סגנון המגורים ואת האזור. אחר כך נסעתי למזרח, וחזרתי לדירת קבע בשרון למשך שנה". צילום: אבישג שאר–ישוב

"לפני כמה חודשים אחד החברים שלי, שבנה לעצמו אוטו־בית, טס עם בת־הזוג לצרפת והשאיר לי את האוטו־בית שלו. אז עכשיו אני כאן".

מה היתרונות באוטו־בית?

"בראש ובראשונה החופש לחיות איפה שאני רוצה לחיות. היום המצב בארץ הוא שפשוט אין דירות. כמעט אי אפשר להשיג דירה בתל־אביב או קרוב לקו החוף. ועכשיו אני יכול להרשות לעצמי לגור ליד החוף. עוד יתרון הוא שאני לא חייב לאף אחד שום דבר. בעלי הדירות מרשים לעצמם להציב תנאים שלא מאפשרים לך עצמאות אמיתית - את מי מותר לארח ואם מותר או אסור בעלי חיים. וכמובן שאני נייד. אני יכול להזיז את האוטו - וזה בעצם לעבור דירה".

מה החסרונות?

"יש הרבה מאוד מורכבויות. למשל הצפיפות. אין לי מרחב להתפרש. יש לי מטבח קטן, סלון קטן ומיטה קטנה. יש לי אתגרים גם בתחום הסניטריה, וגם מבחינת החום בקיץ. כל הזמן יש משחק כזה - אם אני רוצה להיות קרוב לים אז בים אין צל ובבית חם כל היום. אם רוצים להיות ביער, צריך לבדוק שזו לא שמורת טבע. ואם אני רוצה לשמור על ניידות - שזה הקונספט של אוטו־בית - אז אני לא יכול להתפרש בשטח, לא יכול לפתוח זולה. יש גם שגרת חיים רגילה האוטו־ אני נוסע מטעם העבודה הרבה, כמעט כל יום. אז אני נאלץ להחזיק שני רכבים - את בית ועוד רכב פרטי. הרי לא אקח את האוטו־בית איתי לכל מקום".

אתה יועץ סביבתי, יש גם אג'נדה ירוקה מאחורי דרך החיים הזו?

"להפך. מגורים כמו שלי הם הכי פוגעים בסביבה. נניח אני בחיפה, שיושבת בכרמל. אז יש הפרדה מאוד ברורה איפה עיר ואיפה יער. אבל ברגע שאני מגיע עם האוטו־בית שלי ליער, אני בעצם הופך את היער לעיר, וזה מאוד בעייתי מבחינת בעלי החיים שם. נוצרת גם טביעת־רגל אקולוגית, שהיא בעייתית הרבה יותר כשאתה גר לבד ולא בניין קומות למשל".

לסיכום, היית ממליץ לאחרים ללכת בעקבותיך?

"ממש לא. זה לא סגנון חיים שמתאים לכולם, הוא דורש המון תושייה, שלא לכולם יש. חוץ מזה, שאם כולם יתחילו לחיות ככה - זה כבר לא יתאפשר. אנחנו רואים שמועצות מקומיות כבר מגרשות את הקרוואנים משטחן. ככל שיותר אנשים בוחרים בדרך החיים הזו יש יותר אנטגוניזם אליה, שאגב, הוא ממש מוצדק".

"בזכות האוטו־בית אני יכול להרשות לעצמי לגור ליד החוף. עוד יתרון הוא שאני לא חייב לאף אחד שום דבר. היום בעלי הדירות מרשים לעצמם להציב תנאים שלא מאפשרים לך עצמאות אמיתית - את מי מותר לארח ואם מותר או אסור בעלי חיים"

המשאית היא הכול עבור נעמה, יואל ושלושת ילדיהם הקטנים. גם בית מאובזר היטב וגם מקור הפרנסה. "אנחנו מגיעים אל הלקוחות ופותחים סדנאות שטח".

הם יצאו לדרך לפני שנתיים. "קנינו משאית גדולה וצהובה ובמשך חצי שנה, בלילות, יואל בנה בתוכה בית, שזה אומר בידוד, חלוקה לחדרים, מערכת מים, ביוב וחשמל. אפילו מטבח יפה יש פה. בית לכל דבר".

איפה המשאית נמצאת בדרך כלל?

"אין לנו בדרך כלל, בחורף אנחנו לרוב בדרום ובקיץ בצפון. אבל אנחנו נוסעים לרוב בעקבות העבודה, בכל מקום שהיא תהיה - לשם ניסע. בדרך אנחנו פוגשים אנשים מעניינים, מבקרים במקומות שמעולם לא היינו בהם".

איך הגעתם לרעיון של המשאית?

יואל: "זה היה חלום של שנינו. נפגשנו בירוחם, ונשארנו לגור שם אחרי הנישואין. הרבה פעמים נתקעים במקום מסוים ולא יוצאים ממנו, רק כי זה המקום שבו אתה נמצא, כי זה הגורל, כי זה נוח. אבל אנחנו רצינו את ההתנתקות מהמקום, מהחומר, מהרכוש. לפתוח את הראש והנפש למקומות חדשים".

נעמה: "זו הבחירה שלא הציוד ולא השגרה יגבילו אותנו. היה לנו סטודיו לקרמיקה ונגרות עם ציוד מאוד כבד, סטודיו מלא ומצליח, ורצינו להשיל מעצמנו את העודפים, ממש כמו נחש, ולהרגיש קלילים שוב. להסתובב ולבחור את הבחירות שלנו. לא רק את הציוד של הסטודיו השארנו מאחור, צמצמנו את המטבח לחמישית, את הבגדים שלנו לעשירית".

איך זה לגדל שלושה ילדים במשאית בלי מסגרת?

"יצאנו חצי שנה לפני הקורונה. ההתחלה הייתה מאתגרת, אבל אז הגיעה הקורונה וכולם נאלצו להיות עם הילדים כל היום בבית. פתאום הרגשנו שאנחנו לא רק בבית - אנחנו בטבע, ואנחנו פנויים להיות עם הילדים שלנו. פעם זה על חוף הים, פעם במדבר, ופעם בשדה פרחים משוגע. פתאום הרגשנו שפיצחנו את החיים נכון. אני חושבת שזה גם מאפשר לילדים גמישות בנפש ופתיחות - בכל מקום אנחנו נשארים בין שבועיים לחודש, ופוגשים המון חברים חדשים".

ויש תוכנית לעבור בעתיד לבית קבע?

"אני מאמינה שהילדים כן יצטרכו מתישהו ביטחון של חברים קבועים. גם לריב וגם להשלים - מין מעגל כזה, לעבור תהליך".

יואל: "כן, אנחנו רוצים. אני בנאי בנפש שלי ואני רוצה לבנות, אנחנו רוצים אדמה