במחודש מוצאי יום כיפור יוצאים ל"בין הזמנים" שנמשך עד ראש חודש מרחשוון. ולמרות שרק לפני רגע חזרו מבין הזמנים של אב, נראה שזמן אלול הוא ארוך הרבה יותר

בודד, והדבר המתבקש ביותר אחרי השיא של תפילות יום הכיפורים הוא קצת חופש. תשאלו כל אחד שחווה פעם אלול באמת. אז למרות שהישיבה שלנו הייתה מתרוקנת בבין הזמנים מבחורים, היה נוהג אב הבית, יעקב, לבנות סוכה רחבת ידיים במרפסת בעיקר עבור בחורים מהישיבה תושבי חו"ל שהיו נשארים בחגים בארץ. הסיפור שלי הפעם מתרחש באחד מבין הזמנים האלה של תשרי, אני לא זוכר באיזו שנה.

זה היה בערב סוכות, ועם ההכנות לחג אני מגלה ששכחתי בישיבה את העניבה הכי יפה שהייתה לי בזמנו. זו הייתה עניבה באמת נדירה מסוגה. חבר קנה לי אותה באיזו חנות יוקרתית בלונדון ולא ראיתי עוד אחת כזו או דומה לה אף פעם. היא הייתה בגוונים של סגול, שהוא הצבע האהוב עליי, והיו רקומים עליה המון סמלי peace קטנים כאלה (כבר דיברנו על אביב גפן וההשפעות שלו עליי אז). בכל מקרה, אני מגהץ חולצה, שולף את החליפה מהארון, מחפש את עניבת השלום שלי ואופס, נזכר שהשארתי אותה תלויה על קולב בחדר בישיבה. היום עוד היה גדול, ועד כניסת החג היה מספיק זמן, ואני לא יכולתי לדמיין את עצמי עובר את החג בלי העניבה הנדירה שלי. אז לא חשבתי פעמיים ולקחתי אוטובוס מהבית לישיבה. היום אני מבין שמסירות נפש על סטייל היא כבר לגמרי לא אני ואולי חבל שכך, אבל אז עניבות היו אחד הדברים הכי חשובים בסדר העדיפויות.

אין מה להגיד, יש משהו קצת מפחיד להיכנס לתוך הישיבה בבין הזמנים. מין תחושת אימה כזו כמו בסרט "הניצוץ". כי הבניין רחב הידיים שבאמצע הזמן שוקק ומלא חיים עמד פתאום ריק, שומם ומאובק ונשמעו בו קולות מוזרים, אולי של עכברים או של סתם רוחות רפאים, והפסיעות שלי הדהדו במסדרון כאילו נעלתי עקבים מעץ. טוב, אני יכול להגזים עכשיו בתיאורים למכביר, ואין טעם, כי המטרה הייתה העניבה שבאמת נשארה על הקולב בחדר. אז לקחתי אותה והנחתי אותה ככה פרומה על הכתפיים ופניתי לכיוון היציאה. אבל אז ראיתי את סוכת הישיבה וחשבתי לעצמי שאף פעם לא זכיתי באמת לראות אותה גמורה ועומדת על תילה, ואולי זו גם הזדמנות טובה לאחל חג שמח לחברים החוצניקים שלי שנשארו לחג. אז התקדמתי לכיוון הסוכה וכבר בדרך הרגשתי שאין בה אף אחד ובכל זאת פתחתי את דלת העץ שלה והצצתי פנימה. ובאמת אף אחד מהחברים החוצניקים לא היה בה, אבל טוספאי, המנקה האריתראי, דווקא כן. הוא שכב בעיניים פקוחות על אחת המיטות ועל הבטן שלו היה מונח הפלאפון שלו שהשמיע מוזיקה שלא שמעתי בחיים. אף פעם לא ראיתי את טוספאי רגוע ככה, אבל כשפתחתי את הדלת של הסוכה הוא קפץ בבהלה ואמרתי לו, הכול בסדר טוספאי, אתה יכול להמשיך לנוח, סתם באתי להציץ. וטוספאי שתמיד היה לי קשר טוב איתו אמר לי, אוקיי אוקיי חג שמח. יש ופלים? ואני צחקתי ואמרתי לו שאין לי עכשיו כי בין הזמנים, אבל כשנחזור לזמן חורף אני מבטיח להשיב את המנהג של הוופלים על כנו.

אל תשאלו, אבל איכשהו פעם התגלגלה אליי חבילת ופלים לימון שהלכה והתיישנה אצלי בארון, אז יום אחד באתי לזרוק אותה וטוספאי בדיוק ניקה את החדר שלנו וצעק לי היי היי! אל תעשה את זה! ואני עצרתי רגע ואמרתי לו, טוספאי, אלה ופלים לימון, זה לא אכיל הדבר הזה. אבל הוא אמר לי, טעים מאוד. טעים מאוד. אז משכתי כתפיים והושטתי לטוספאי את החבילה, ואין מילים שיתארו את החיוך הרחב שפשט על פניו. מאז כל שבוע הוא היה שואל אותי, יש ופלים? ואני החלטתי לפנק אותו מדי פעם והייתי קונה לו חבילת ופלים לימון ואז היינו עושים קפה ויושבים לדבר קצת בעברית רצוצה.

וטוספאי היה יורד על החבילה ומחסל אותה עד הפירור האחרון ותוך כדי היה מספר לי על הבנות שלו ועל אשתו ועל התלמידים שהיו לו באריתראה, כי הוא היה מורה למתמטיקה בעברו. ואני הייתי מקשיב לו ושואל אותו שאלות והוא היה מראה לי תמונות בפלאפון מהחיים הקודמים שלו. אז המפגש הזה בערב סוכות עשה לי דווקא טוב בלב וחיבקתי אותו ואמרתי לו, נתראה בזמן חורף אם ירצה ה'. ובין הזמנים עבר במהירות וביום הראשון של זמן חורף טוספאי לא בא יותר ומאז לא ראיתי אותו עד היום.