2 ִסמלי

סטטוס ממלכתיים אמורים לעמוד לרשותו של ראש הממשלה. הראשון והוותיק הוא הבית ברחוב בלפור. אבל הסמל לשלטון נתניהו ולמאבק להפלתו, אינו שמיש כרגע בגלל שיפוצים. השני הוא מטוס כנף ציון שעומד מוכן בחניה בנתב"ג, אך בגלל הזיהוי שלו עם בזבזנות ימי נתניהו, ואולי גם וטו עדכני של יאיר לפיד, בנט לא משתמש בו. בין ראש הממשלה לשעבר לראש הממשלה החליפי, ראש הממשלה המכהן נעלם.

הבית והמטוס הם לא העניין. בנט מתבונן ולא מבין כיצד הישגיו כראש ממשלה אינם מתורגמים לתמיכה כלשהי בסקרי המנדטים. הכנעת הגל הרביעי בעזרת הבוסטר, ללא סגרים ובלי פגיעה במשק, העברת תקציב גדוש רפורמות, ורצף של פגישות מדיניות – אולי הקנו לו הערכה ואהדה בקרב תומכי ממשלת השינוי, אך לא את העוצמה הפוליטית שמתלווה לראשות הממשלה. ארבעה חודשים בלשכה ובתפקיד, וזה פשוט ״לא נדבק״. הוא נפגש עם הנשיא ביידן בבית הלבן ועם הקנצלרית מרקל בירושלים. ביקר בחשאי בארמון המלך עבדאללה בירדן, והצטלם בפגישה חמה עם נשיא מצרים א־סיסי בשארם א־שייח'. הוא נאם בעצרת האו"ם, ובלוח הטיסות שלו כבר משובצות ההזמנות הבאות ששוגרו אליו: מנשיא רוסיה פוטין (אתמול), מראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ומיורש העצר של איחוד האמירויות. אבל הסקרים בשלהם, לא מתרשמים: שבעה מנדטים, רק שבעה.

בנט הגיע לראשות הממשלה עם שישה מנדטים, בחסות סיטואציה פוליטית חסרת תקדים, וקיווה שהתמיכה הציבורית תגיע בעקבות המשרה המלכותית. אבל גם בשלב הזה, כשהוא קרוב לצלוח את משוכת התקציב, הוא עדיין מתקשה להגדיר במדויק את הבייס החדש שאליו הוא מכוון. לאחרונה כתב ש״הפרשנים הפוליטיים מפספסים״ שהוא ״ראש הממשלה שהכי פחות מושפע מקבוצות לחץ ואינטרס זה עשרות שנים״, כאשר הכוונה היא להיותו משוחרר מכל בייס, אבל לא ברור אם אכן יש במה להתפאר: נפתלי בנט אכן לא חייב דין וחשבון למנגנון מפלגתי, וגם לא לקהל בוחרים מסורתי כי אין כאלה, אבל גורלו הפוליטי משועבד לקבוצה מצומצמת בהרבה: פורום ראשי מפלגות הקואליציה.

לא רק עוצמתו של נתניהו מדביקה את חלקי הממשלה, גם חולשתו של בנט. ראש הממשלה לא מסוגל היה למנוע את פגישת גנץ־אבו־מאזן (שבעקבותיה הודיע השבוע שר הביטחון על הכרה במעמדם של 4,000 פלסטינים ״בהתאם למדיניותי״), ולא יכול או לא רצה לעכב את פרסום תזכיר החוק של גדעון סער להגבלת נתניהו. שותפיו לא חשים מאוימים ממנו וגם לא מקבלים ממנו תכתיבים, ולכן ממשיכים לפרגן לו.

לאנשיו אומר בנט שהוא מתכוון לעשות בדיוק את מה שצריך, ואז ״המנדטים יבואו״. אבל הוא מודע לאפשרות שהם לא יבואו. בשלב העברת התקציב בממשלה ובקריאה הראשונה בכנסת, עדיין קיוו בסביבתו שימינה תתייצב על נתון דו־ספרתי בסקרים. בינתיים לא ניתן לזהות רמזים לכך. אם אכן התקציב יעבור סופית, הממשלה תקבל אומנם חסינות יחסית מהפלה, אבל תיאלץ להתמודד עם רצף של בעיות קואליציוניות שמבעבעות כבר כעת. העוינות בין לפיד וגנץ, כמו העקיצות המתעצמות בין שרי מרצ לחברי ימינה, עשויות להפוך לווטו הדדי משתק נוסח ממשלת החילופין הקודמת. גם האתגרים החיצוניים יגברו – כמו התלקחות בחזית עזה או אובדן הסבלנות של האמריקנים, שעד כה נהגו בעדינות בממשלה המורכבת בישראל, אבל מתכוונים לפתוח קונסוליה לפלסטינים בירושלים ברגע שזו תצא מכלל סכנת נפילה.

הקמת הממשלה והעברת התקציב הן מטרות בפני עצמן, אבל עכשיו השאלה שבנט צריך לחדד לעצמו ולציבור, היא: בעבור מה?

בזמן שבנט

שותק, שקד מדברת. אין מחלוקת פניםקואליציונית ששרת הפנים מימינה אינה מעורבת בה: היא מתנגדת לחוק להגבלת נתניהו של גדעון סער, התעמתה השבוע זו הפעם השנייה עם יאיר לפיד, אחרי דבריו בישיבת הזיכרון לרבין בכנסת על ״צאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר״, ומקדמת כעת במשרדה יישובים חדשים בנגב למורת רוחם של אנשי רע״ם, הזועמים גם על כך שהיא מעכבת את הבקשות לאיחוד משפחות ומנסה עדיין להעביר את חוק האזרחות.

האופוזיציה מימין לועגת לכאבי הבטן וההתכווצויות של שקד, באגף השמאלי בקואליציה טוענים שהיא חופרת מנהרות אל הליכוד, אבל כרגע שקד היא השרה החשובה בממשלה, ואף אם לא יודה בכך, גם עבור ראש הממשלה, כל עוד היא מתחזקת את הקו האידאולוגי המקורי של ימינה.

מי שחש נבגד מהפרת ההבטחות שבהקמת הממשלה מתקומם מן הסתם על המחשבה שלימינה יש עדיין אידאולוגיה, אבל גם מתנגדיה החריפים יודעים שהחלופה היא בחירות חמישיות והמשך השיתוק הפוליטי, בלי תקציב ובלי יציבות.

את החוק של גדעון סער לא ניתן יהיה להכשיר באותו אופן. ראשות הממשלה עבור שישה מנדטים היא פתרון חסר תקדים אבל אפשרי בדמוקרטיה פרלמנטרית, ומבחינה זו הממשלה המכהנת לגיטימית לחלוטין אחרי שזכתה לאמון הכנסת. אולם המחשבה שמי שמחזיק באותם שישה מנדטים, או מי שהתמודד לראשות ממשלה וקיבל שישה מנדטים, יגבילו בחוק את יכולת ההתמודדות של מי שמחזיק בשלושים היא מופרכת, גם מהותית וגם פוליטית: החוק המקומם את הימין עשוי להגביר את שיעורי ההצבעה בתוך הגוש, במקרה של בחירות חוזרות. באופן פרדוקסלי, זה אפילו הסיכוי האחרון של נתניהו לשוב, אם רק יצליח לגרור את ישראל לבחירות מוקדמות.

ואכן, ההתייצבות של שקד נגד החוק היא כרגע הדבר היחיד שיכול לתקוע אותו, לפחות כל עוד שאר חלקי הקואליציה, בהתלהבות אותנטית או מזויפת, מחויבים לקידומו (אגב, גם רע״ם לא נקטה עד כה עמדה צלולה בסוגיה, אבל במערכת הפוליטית ההערכה היא שמנסור עבאס לא יחסום את החוק אם שאר השותפים יתמכו בו). היא וסער נפגשו לפני פרסום תזכיר החוק. שקד ניסתה לשכנע אותו שאין טעם להפיץ אותו מפני שהיא מתנגדת, הוא התעקש, ובנט לא מנע. נכון לעכשיו היא תובעת דיון מוקדם והצבעה בסיעת ימינה אחרי התקציב. ההסכם הקואליציוני קובע שלא יחוקק חוק יסוד בהתנגדות של אחת מהמפלגות בממשלה, כך שלימינה יש זכות וטו. נותר רק לקוות שעמדתה בנדון לא תהיה תלויה בשאלת הסיכוי לפיוס עם שאר חלקי המחנה הלאומי.

שקד שומעת היטב את קולות מגדפיה־מחזריה בליכוד. אחרי שמיצו את האיומים והפיתויים מול בני גנץ, הם נשבעים לרדוף אותה עד עולם ובאותה נשימה גם מציעים עסקה פוליטית בלתי חוזרת: מחילה תמורת הפלה. זהו מכרז פתוח שמתמקד בשקד, אבל כל אחד מחברי ימינה ותקווה חדשה יכול לגשת אליו. תנאי הסף היחיד הוא הכשלת הממשלה בהצבעה על התקציב בקריאה שנייה ושלישית. בתמורה תוענק למכשיל אפשרות שיבה לחיקו של המחנה הלאומי, עם מחילה ומחיקה של פרשת הקמת הממשלה האחרונה. יודגש: לפי גורמים בקיאים באופוזיציה, ההצעה היא רק עבור הראשון שיבוא, השני כבר לא יקבל כלום.

בקואליציה מודעים היטב למאמצי הפיתוי הללו. בין השאר גילו שם עניין רב בפגישותיה המצולמות עם מעצבי דעת קהל בולטים באופוזיציה, כמו הפרשן יעקב ברדוגו (שמיד אחר כך חזר לחבוט בה בטוויטר). כמובן, שקד מכחישה מחשבות עריקה. לדבריה היא מרוצה מהמשרד ומהממשלה, ושומרת על עמדות היסוד שלה. גם קשריה עם ראש הממשלה טובים כבעבר. אבל יחסי התלות ההדדיים, כך נראה, קרובים להסתיים. וברגע הזה, כל העיניים, בקואליציה ובאופוזיציה, נשואות אליה.