מהפך 1977 נתפס כבר שנים רבות כנקודת מפנה ארכימדית בתולדות ישראל; בחברה, בכלכלה, בביטחון ובמדיניות החוץ. הרבה פחות ידוע ומאובחן הוא המהפך שנותר מאחורי הקלעים בתחום הטלוויזיה.

בעוד שבעולם המערבי חדרו מקלטי הטלוויזיה לשימוש ציבורי נרחב בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים (תחנת הטלוויזיה הציבורית הראשונה פעלה בגרמניה הנאצית), ובעוד שבמדינות ערב הפכו הטלוויזיות לנפוצות ביותר בין שנות החמישים לשישים, בישראל החל השידור הציבורי רק בשנת .1968 הסיבה הרשמית לכך הייתה החשש מיבוא המקלטים מחו"ל דבר שיוביל להחלשת המטבע הישראלי, אך למעשה החשש התרבותי מפני השפעתה של הטלוויזיה על החברה היה לא פחות משמעותי מכך.

בן־גוריון הביע חשש כי "עם הספר יהפוך לעם המסך", ומנע כל התקדמות משמעותית בתחום. מעניין מה היה אומר על מכשירי הטלפון החכמים של ימינו. שנה לפני התפטרותו המתוקשרת, בשנת ,1962 ביקר בחו"ל וראה עד מה גדול כוחו של המסך הקטן. מסופר כי בביקורו בצרפת הרצה לו נשיא צרפת דה־גול אודות יתרונותיה של הטלוויזיה בביסוס שלטונו ותאר כיצד הוא מופיע אימתי שרק יחפוץ בסלונם של בני עמו ומעביר להם את מסריו באופן ישיר. בן־גוריון התרכך ועבר לתמוך ברעיון ראשוני של "טלוויזיה חינוכית" – שידורים פדגוגיים שיוקרנו בבתי הספר בלבד כחלק מתכנית הלימודים, אך למעשה גם שידורים אלו החלו רק בימיו של לוי אשכול. השידור החינוכי הראשון נחנך 1966־ב לווה בנאומים של אבא אבן וזלמן ארן שסללו את דרכה של הטלוויזיה החינוכית כשרי חינוך וכללו ברכת "שהחיינו" מפי הברון רוטשילד הבן, שכספי משפחתו אפשרו כלכלית את הפיתוח הראשוני. במעין התכתבות פנימית עם קודמו, הטעים אשכול במעמד ההשקה כי "אין זה מקרה שהטלוויזיה של עם הספר, מתחילה עם בתי הספר". אשכול, שהביא עמו רוח דמוקרטית רעננה לשלטון, פתח את הפתח לרפורמה בנושאים רבים שהיו בחזקת טאבו עד לתקופתו, והיה גם מי שאפשר סוף־סוף את יבוא הטלוויזיות ארצה.

אבל השקת הטלוויזיה החינוכית הייתה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. מוסדות המדינה הבינו כי העובדה שישראל מתעלמת מהמדיום הטלוויזיוני הכלל ציבורי היא בעוכריה. אזרחי המדינה רוכשים מקלטים בהמוניהם וקולטים שידורים מהמדינות השכנות, באותה תקופה – כולן מדינות אויב. המסרים שהועברו בתכניות הערביות לא תאמו בדיוק את סל המסרים של "חובבי ציון". רק בשנת 1968 החלו שידורי הטלוויזיה הישראלית, בשחור־לבן. אלא שבינתיים מדינות ערב עברו לשידור בצבע, וישראל שוב פיגרה בתחום הטלוויזיוני. האזרחים העדיפו לרכוש מקלטים בצבע ולהמשיך ולצרוך את התוצרת הערבית, הצבעונית, במקום את השידור הישראלי האפרורי.

ממשלת המערך הסוציאליסטית לא נעתרה לאופנה החדשה. היא התקשתה לשאת מצב שבו רק השכבות העשירות יותר יוכלו להצטייד במכשירי הטלוויזיה העדכניים והיקרים, ואף נקטה בצעד דרמטי כדי להרתיע את אותם עשירים מרכישת מכשירים שכאלה. רשות השידור הממלכתית הקפידה לשדר בשחור־לבן גם כשחומר הגלם היה צבעוני. משאבים כספיים הוקצו ומאמצים טכנולוגיים הושקעו בהסרת הצבע מחומרי השידור. כך בא לעולם ה"מחיקון" אמצעי אלקטרוני שנועד לבלום את ההתפתחות הטכנולוגית.

אבל לא אלמן ישראל. מולי אדן, מהנדס אלקטרוניקה צעיר ולימים נשיא אינטל ישראל, המציא עד מהרה את האנטי־מחיקון, רכיב המבטל את השפעות המחיקה ומחזיר את הצבע לשידור. הוא הותקן בטלוויזיות מתוצרת "מץ" שנמכרו בארץ בהמוניהן, והפך את המחיקה ואת מחיקת המחיקה לעסק יקר שכולו הפסדים עבור האזרח הקטן.

ממשלת בגין ירשה את המחיקון מקודמתה, אבל כבר בתחילת דרכה החלה לאשר שידורים מסוימים בצבע. יוסף לפיד, מנכ"ל רשות השידור דאז, סיפר לימים בראיון רדיו כיצד היה מגיע אחת לשבוע לשר התקשורת יצחק מודעי ומשתדל לשכנע אותו בחשיבותם של שידורים רבים ככל שיכול, כדי שיאשר את שידורם בצבע, אך תקנת המחיקון נותרה בעינה. רק בראשית ,1981 אחרי שמודעי ז"ל הוחלף ביורם ארידור יבל"א, הגיעה עת המהפך הצבעוני. החלטתו הראשונה של ארידור, החלטה פופולרית מאוד, הייתה ביטול תקנת המחיקון.

"זו הייתה החלטה שניתן לבצע במהירות, דבר שהיה צריך להיעשות מזמן", הסביר לי ארידור לאחרונה.

מדוע קודמך לא עשה זאת?

"את זה כבר מאוחר לדעת. אני רק יודע שכאשר רציתי לבטל, מודעי הביע התנגדות ורצה להעלות אותה בפני הממשלה. במאמצים רבים עלה בידי לשכנע אותו לרדת מהעניין. למעשה, לאחר הביטול היה מי שציין בפני שההחלטה שלי לבטל על דעת עצמי הייתה מנוגדת למינוי הממשלתי של ועדת השרים כאחראית על הדבר, אבל טענתי בפניו שאני עוד שר חדש ולומד את התפקיד, וכך העניין עבר".

"יכול להיות שמישהו בממשלות הקודמות היה עיוור צבעים. המחיקון היה דבר טיפשי. מחקו את הצבע באמצעות מחיקון על מנת שהציבור לא יקנו טלוויזיות בצבע, אבל המוח היהודי הרי ממציא לנו פטנטים, ומיד המציאו את האנטי־מחיקון. זה היה מאוד טיפשי. מעבר לכך שלא ראיתי כל סיבה שלא יהיה צבע בטלוויזיה".

האם לביטול המחיקון היו גם מניעים אידיאולוגיים?

"אם יש אידיאולוגיה נגד דברים טיפשיים, אפשר לומר שהיו לכך מניעים אידיאולוגיים".

המתנגדים לביטול הצביעו על החשש מפני רכישה המונית של טלוויזיות צבעוניות מחו"ל, דבר שיביא להיחלשות המטבע הישראלי.

"זה היה עניין שולי ביותר, ללא השפעה אמיתית על המטבע, סכום כולל של כמה מיליוני דולרים בלבד. דווקא ביטול הצבע הביא לא מעט הכנסות למדינה, מהמיסים שבמכירה, ובאופן כללי המריץ את המשק. הייתה לכך גם השפעה על מצב הרוח הלאומי. השפעה חיובית. לא הייתי מייחס לזה יותר מכך".

ואכן, היו צעדים משמעותיים יותר של ממשלת בגין בתחום התקשורת. בקיץ 1978 מינו שר החינוך זבולון המר ושר התקשורת יצחק מודעי את חיים קוברסקי לעמוד בראש ועדה שתפקידה לבחון הקמה של ערוץ שני, שאינו חלק מרשות השידור. רעיון הערוץ הנוסף והבלתי תלוי עלה אומנם עוד בראשית שנות השבעים, אך נדחה בשל התנגדויות פנים קואליציוניות. הטענה השגורה שם אמרה שיותר משהטלוויזיה הישראלית משדרת חדשות היא יוצרת אותן. ממשלת בגין, כאמור, גרסה קצת אחרת. ועדת קוברסקי המליצה על הקמת ערוץ נפרד שיפוקח על ידי ועדה נפרדת וימומן מפרסומות, אבל התנגדות נמרצת לכך מצד המפד"ל הביאה לגניזה ממושכת של מסקנות הוועדה. במפד"ל חששו מאוד ממסחור השידור והשתמשו בכוחם הקואליציוני לטרפוד המזימה.

אבל הרעיון לא נגוז. בקיץ 1981 הכריז בגין בתוכנית "מוקד" בערוץ הראשון על כוונתו לאשר הקמת ערוץ שני ממלכתי ועקץ את המגישים: "בכל מקרה, הערוץ השני לא יופנה נגד הממשלה. הרי כך אתם (הערוץ הראשון), פירשתם את המוסד הממלכתי", אמר ראש הממשלה. יוסי שריד תקף אותו. הוא טען שמימוש הרעיון יפגע בעיתונות היומית הישראלית, וטען; "עיתונות חופשית המסוגלת לקיים עצמה, היא תנאי הכרחי להישרדותו של משטר דמוקרטי בארץ".

על פי ארידור, התחרות בטלוויזיה הישראלית החלה בימי מלחמת שלום הגליל. "כשר אוצר, נתתי אישור לטלוויזיה החינוכית לשדר חדשות, יחד עם שר החינוך זבולון המר", הוא נזכר היום. כך קם מתחרה לערוץ הראשון, ובהמשך התפתח למעשה הערוץ השני. ניצלתי את העובדה שיש מלחמה וקבעתי עובדות בשטח".

בשנת ,1983 ועדה נוספת בראשות פנחס גולדשטיין מהליכוד המליצה שוב על הקמת הערוץ השני, והוא עוגן בחוק כעבור שלוש שנים נוספות. מדברי גולדשטיין בסיכום מסקנות הוועדה צץ הנימוק האידאולוגירוויזיוניסטי שמאחורי ההחלטה: "אין ספק שהקמת רשת שנייה, אשר תהיה בת־תחרות לרשת הראשונה, תביא לקנאת סופרים המרבה רעיונות והתחדשות, לגיוון השידורים, לפלורליזם מחשבתי, להעשרת הביטוי בתחומי התרבות והאומנות וליצירת רקע לפעילות יוצרת".