כמה דקות אחרי הצהרת השר עמר בר־לב ביום ראשון על כך שהאפליה לרעה של יהודים בהר קודשם תימשך, השליכו נערים ערבים לעברי ולעבר נער בר־מצווה ואביו שהדרכתי לצד כותלו המזרחי של הר הבית – אבן גדולה ממרומי ההר. יידוי אבנים מההר לעבר עוברים ושבים כמו גם לעבר מכוניות יהודיות בציר העופל הוא עניין כמעט יומיומי, ובכל זאת אף שוטר לא נראה בסביבה וככל הידוע גם איש מהמיידים לא נעצר. כשדיווחנו למשטרה על התקרית הגיבו שם כמעט בפיהוק.

הישיבה שכינס השבוע ברלב בהשתתפות מפכ"ל המשטרה, בכירי מחוז ירושלים, נציגי משרד החוץ, המועצה לבטחון לאומי ושב"כ – נועדה למטרה אחת: ליצור משקל נגד ללחץ הציבורי ההולך ומתעצם על המשטרה לחדול מהתנכלותה ליהודים בהר הבית. את מה שעבר במשך עשורים ארוכים מתחת למכ"ם כבר אי אפשר להעלים. תנועת העלייה ההרה נהנית היום מגיבוי ציבורי רחב מאוד שניכר בכל הסקרים, ואילו ליחס הפוך זוכה ההתעמרות הממסדית ביהודים שמבקשים להעפיל אל ההר.

האירועים האחרונים, כולל הרחקתו של יהודה גליק מההר למשך שלושה חודשים ללא עילה ברורה, דחיית ערעורו של הרב אריה ליפו שהורחק מההר למשך 15 יום בשל תפילה שקטה ומעצרם בשידור חי של פעילי ההר עמנואל ברוש ותום ניסני שעלייתם ההרה נמנעה – עשו לא טוב לתדמית המשטרתית שגם כך איננה חיובית במיוחד. במשטרה זעקו לסיוע ובר־לב התנדב להעניק עזרה ראשונה.

למאמץ להשיב את הסדר הישן והרע על כנו גויס כרגיל גם שירות הביטחון הכללי. נציגיו בדיון תדרכו אחר כך את עיתונאי וואלה ברק רביד, שכנראה לא הביע התנגדות עזה מדי לשימוש המגמתי הזה בו כשופר, והתוצאה היתה הכותרת "שב"כ בדיון על הר הבית: חשש שיהודים יקיימו תפילה במקום, שתביא להתלקחות אלימה". "נציגי שירות הביטחון הכללי אמרו כי הם חוששים מתרחיש קיצון", כתב רביד ברצינות תהומית מבלי להרגיש מגוחך, "במסגרתו קבוצה גדולה של יהודים יבצעו ניסיון מאורגן להיכנס להר הבית כדי לקיים במקום תפילה

גלויה ומלאה בצורה שתביא להתלקחות אלימה במקום".

"נציגי שב"כ ציינו", הוסיף רביד, "כי מדי שבוע נתפסים אנשים בודדים שאינם מוסלמים בעודם מנסים להיכנס להר הבית כשהם מסוערבים דרך שער הרחמים (האומנם שער הרחמים? הוא חסום הרמטית זה 500 שנה. א"ס), ממנו הכניסה היא למוסלמים בלבד. עוד אמרו נציגי שב"כ כי הם חוששים מאנשים שיצליחו להיכנס כך להר הבית ויגרמו לפרובוקציה".

וגם זה: "המקור ציין כי אנשי שב"כ אמרו כי ישנם ניסיונות של גורמים מהעולם הערבי ומטורקיה להתסיס את המצב בהר הבית, תוך ניצול פרובוקציות בודדות מצד יהודים והצגה שלהן כניסיון לפגוע במסגד אל־אקצה. 'בכל עימות צבאי שישראל מקיימת איפשהו יש ניסיון מהצד הערבי להחזיר את הגלגל אחורה בהר הבית', אמרו אנשי שב"כ בדיון".

עד כאן ציטוטים מהכתבה של רביד. כשבשב"כ מתגייסים לדכא מאבק לגיטימי של אזרחים טובים למען זכויות היסוד שלהם, זו ירייה מרהיבה של אנשיו ברגליהם שלהם. כשכל זה מתרחש בשבוע שבו מצוין יום השנה לרצח רבין, שגם כך לא היה חף השנה מנסיונות רדיפה של הימין בידי יריביו הוותיקים מימי אוסלו וההתנתקות, התבטאות כזו של שירות הביטחון הכללי מכניסה קהלים רחבים לעמדת התגוננות ומעוררת בהם תחושות קשות. המסר המתקבל – שב"כ הוא גוף עוין המנוכר לרגשותיהם ולערכיהם. את הרצח ההוא הרי לא מנעו כידוע במחלקה היהודית, שלא לדבר על פרשת אבישי רביב שגם בה היה כרוך עניין הר הבית, אבל בדרכו המפוקפקת שב"כ גורם כעת לחצי מהעם להבין שאנשיו רואים בו אויב. דווקא בו, ולא למשל בנערים הערבים שיידו לעברנו אבנים מהר הבית.

הבעיה היא שלא מדובר רק בשב"כ. כל הצמרת מיהרה להתיישר השבוע מאחורי נסיון ההשתקה של פעילי ההר. מנהלת מחלקת ירדן במשרד החוץ, למשל, אמרה בדיון ההוא שממשלת ירדן רואה בהר הבית את "סלע קיומה". "מצב היחסים עם ירדן טוב מאוד כרגע – אבל מהר הבית תבוא הצרה", הוסיפה.

היו תקופות שבהן לא רק הירדנים ראו בהר את סלע קיומם אלא

גם אנחנו ראינו בו את סלע קיומנו. הימים הללו חלפו, כנראה, והיום הר הבית בעיני כל מנעד ההנהגה בישראל הוא המקום שממנו תבוא צרה. אגב, אם הרוח הגבית הזו לפורעי החוק האסלאמיים בהר תימשך, הצרה בהחלט תבוא במהרה.

בחודשיו הקצרים בתפקיד הספיק עומר בר־לב להתבטא כבר כמה פעמים נגד פולחן יהודי או בכלל סממנים ריבוניים בהר. אחרי פסק הדין של בית משפט השלום בנוגע לרב אריה ליפו הצהיר בר לב: "יש לקיים את הסטטוס־קוו הקובע שתפילת יהודים בהר הבית תתקיים לצד הכותל המערבי ותפילת מוסלמים תתקיים באל־חרם א־שריף".

בעקבות עליית היהודים ההמונית להר בתשעה באב האחרון אמר בר־לב: "אם יהודים מתפללים בהר הבית – זה בפירוש בניגוד לחוק. גם בעבר היו יהודים שעלו להר הבית במסווה של סיור והתפללו. זה בניגוד לחוק". בנוגע לשירת התקווה בהר באותו היום התבטא אז בר־לב: "צר לי כי מספר חברי כנסת מהימין עלו להר ומצאו לנכון לשיר דווקא שם את המנון המדינה. לא שזה אסור בחוק, אך רק מי שחסר ביטחון בכך שירושלים היא בירת ישראל, יראה לנכון דווקא ביום רגיש זה לעשות מעשה שעלול גם להתדרדר לעימות דתי".

ביום שלישי השבוע, בכנס מכון ,INSSSS הודה בר־לב ש"שומר החומות מצא את המדינה, הממשלה, המשטרה, בהפתעה גדולה מאוד בכך שחשף איום ביטחוני פנימי דרמטי. ההפתעה התרחשה למרות ובניגוד לתהליכים חברתיים שהצביעו על רצון ערביי ישראל להשתלב בחברה. גם אירועי הר הבית עוררו תחושות לאומניות בקרב חלק מאזרחי ישראל הערביים".

לא ברור מה מפתיע בכך שגורמים בריוניים בקרב ערביי ישראל שאבו עידוד ממאמצי בר־לב וחלק מקודמיו, כמו גם רב־ניצב שבתאי, מפקד מחוז ירושלים במשטרה דורון תורג'מן ועמיתיהם בצמרת שב"כ – להאשים במהומות יהודים שמלמלו פסוקים בהר הבית או שרו בו את ההמנון הלאומי. מה שבאמת מפתיע הוא שלנוכח אלו שהשחיתו, הציתו, רגמו וגם רצחו – ראשי מערכת בטחון הפנים בישראל עוד מתעקשים לחפש את האויב בצד הלא נכון.