במלאת ארבעים שנים למותו של משה דיין, בחר מקור ראשון לפרסם מחדש את נאומו הנועז 1969־מ באוזני בוגרי פו"ם - "אל תירא, עבדי יעקב". מאז חידוש תקומת ישראל, לא השמיע מצביא ישראלי נאום משמעותי ממנו. היה זה ביטוי ממוקד לכוח האמונה היהודי כמצפן אסטרטגי. בהשוואה לנאומו המפורסם יותר, שנישא באפריל 1956 על קברו של רועי רוטברג בנחל־עוז, הפעם הדגיש דיין בשפה יהודית מובהקת את ייחודו ההיסטורי של המאבק הישראלי כמאבק ההולך ונמשך מאז ימי אברהם, ושסיומו אינו נראה באופק.

אף שמאז לא תמו מאבקיה של מדינת ישראל, הדברים הללו שונים במובהק מאלה המושמעים בימינו. בנאומו באו"ם לפני שבועות אחדים בחר ראש הממשלה נפתלי בנט להציג דווקא את שאיפת החברה הישראלית לחיים נורמליים. היה אפשר להבין ממנו שמה שהישראלים רוצים זה חיים טובים לעצמם ולמשפחותיהם, ועתיד נכון לילדיהם. שר החוץ יאיר לפיד נשא אף הוא לאחרונה נאום ברוח דומה: "זו ממשלה נורמלית של אנשים נורמלים, שבאים מהמקום הנכון" .

במידה מסוימת גם משה דיין שאף לנורמליות, אולם לצורך הדגשת השוני בין שתי נקודות המבט – שלו ושל מנהיגי ימינו – ראוי להתבונן בשיר־צוואה שהקריא לשלושת ילדיו לפני מותו: "את נחלת האבות עבדו נא כל אחד והחרב מעל מיטתכם, ובערוב יום תורישונה להיות נחלה לבניכם. ועתה ייטול כל אחד תרמילו ומקלו, לחצות ירדנכם בדרכו". הדרישה מכל אחד מילדיו לחצות ירדנו במקלו, כמו יעקב אבינו, התבטאה באופן מעשי נוקב במניעת כספי הירושה מילדיו. הרמטכ"ל לשעבר ביקש ללמד בכך אותם ואותנו עד כמה אדם לעמל יולד, להתמודדות עצמית במאבקי החיים. אם נתבונן היטב בבקשה הזו, אולי נמצא גם את המפתח לבירור מצבה של החברה הישראלית, בפער המתקיים בה בין השאיפה לנורמליות בורגנית ובין תפיסת הקיום בתודעת מאבק אינסופי.

מנקודת מבט היסטוריוסופית קיימות שתי גישות יסוד שונות בתפיסת המשמעות של אירוע הקמת המדינה. הגישה הרווחת רואה בו נקודת תפנית: רגע הרואי, שאחריו המערכת אמורה להתייצב על מסילה נינוחה. הלוחמים והחלוצים ישובו אל שגרת חייהם, איש לאוהליו ישראל. מאותה נקודה והלאה נפתחת תקופה יציבה, אשר מייתרת את הצורך בחלוציות ובשמירה על אורח חיים של חברה דרוכה ומגויסת. אלה צריכות לפנות את מקומן לנורמליות בורגנית מהוגנת.

הגישה השנייה מסכימה אומנם שהקמת המדינה בישרה תפנית היסטורית, אך גורסת שהמאבק הקיומי, אף אם לרגע נרשמה דעיכה בעוצמתו, בסך הכול משנה צורתו ולעולם אינו מסתיים. גם כשנדמה כי המאבק חלף, הוא ממשיך להיות טמון כאש כבושה תחת אפר היער, מוקד אפשרי להתלקחות כללית עתידית. על פי גישה זו, שהייתה מנת חלקן של התנועות החלוציות במאה שעברה, המדינה היא ישות מתהווה ומשתנה שלעולם אינה מתייצבת על מסילה קבועה. דווקא בהצלחתה היא מחוללת התנגדויות מבית ומחוץ, ונוצרים מאבקים חדשים, דוגמת המאבק שאליו נדרשת מדינת ישראל בימים אלה להשבת ריבונותה בנגב ובגליל.

הקמת המדינה בתש"ח היא בוודאי נקודת תפנית היסטורית בחיי העם היהודי. אלא שכמו נקודת הפתיחה למלחמת העצמאות - שלמעשה הסתמנה עוד עשרות שנים קודם לכן - גם נקודת הסיום אינה אלא סיומה של תקופת מלחמה אחת, אך ממש לא נקודת סיום של המאבק על עצם קיומה ועצמאותה של המדינה. על פי הבנה זו קרא בן־גוריון, גם לאחר הקמת המדינה, להמשך מתמיד של ההתנדבות החלוצית. "אין טעות מזיקה ומסוכנת מההנחה שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות", כתב נחרצות ("כוכבים ועפר", עמ' .)42

בן־גוריון, בהיצמדותו לגישה השנייה, דרש את הקיום המתמיד בתודעת מאבק. לא שאין מקום לממדי קיום נורמליים; אלא שבשורת הנורמליות כהלך רוח מוביל, מרחיקה את החברה הישראלית מנתיב המאבק שסימן משה דיין בנאומו, מאבק שהחל עם אברהם אבי האומה בהתהלכו בארץ, ועתיד להימשך לאין קץ, עד ביאת גואל.

בשורת הנורמליות כהלך רוח מוביל, מרחיקה את החברה הישראלית מנתיב המאבק