הימין עשה זאת .1982־ב אחרי שהליכוד זכה לעשרת אלפים קולות בלבד יותר מהמערך בבחירות לכנסת העשירית, ואחרי שהוא הקים ממשלה צרה שתמכו בה 61 חברי כנסת בלבד – הוא יצא למהלך צבאי שנוי במחלוקת בלבנון. הימין התעלם מן העובדה שכמעט חצי עם ראה במבצע שלום הגליל מלחמת ברירה המבוססת על מרמה וכזב, הרפתקה צבאית מסוכנת שעלולה להוביל לאסון. הימין התעלם מן העובדה שלא הייתה בישראל הסכמה רחבה שתהפוך את המיזם האסטרטגי של אריק שרון ללגיטימי ותצדיק את העובדה שבמהלכו ייהרגו מאות ישראלים.

על כן, כאשר המלחמה שהימין כפה על העם הסתבכה והפכה למעין וייטנאם ישראלית, החברה נקרעה לגזרים. לראשונה בתולדות המדינה, הקונצנזוס של ימי מלחמה התפרק. האתוס המשותף התפורר. חיילי מילואים שבתו מול מעונו של ראש הממשלה בירושלים ומאות אלפים גדשו בזעם את כיכר מלכי ישראל. ההחלטה הנמהרת של ממשלת ימין להתנשא על מחצית מהישראלים הובילה למשבר לאומי עמוק.

השמאל עשה זאת .1995־ב אחרי שתהליך אוסלו ירד מן הפסים ואחרי שמחבלים מתאבדים החלו לפוצץ אוטובוסים ברחבי הארץ – הוא התעקש להביא לכנסת את הסכמי אוסלו ב', ולהעביר אותם ברוב דחוק של 61 חברי כנסת – ששניים מהם היו עריקים שקיבלו שוחד פוליטי. השמאל התעלם מן העובדה שבאותה נקודת זמן חצי עם איבד את האמונה בשלום הישראלי־פלסטיני. השמאל התעלם מן העובדה שחצי עם היה מבוהל מההשלכות שעלולות להיות למסירת שטחים נוספים ביהודה ושומרון לידיו של יאסר ערפאת. השמאל התעלם מן העובדה שלא הייתה בישראל הסכמה רחבה אשר תהפוך את המיזם המדיני של יצחק רבין ושמעון פרס ללגיטימי ותצדיק את העובדה שהוא עלול להביא למותם של כאלף ישראלים. על כן, כאשר השלום שהשמאל כפה על העם הסתבך והיה למציאות של אלימות ושפיכות דמים, החברה הישראלית נקרעה לגזרים. הקונצנזוס התפרק. האתוס המשותף התפורר. ההחלטה הנמהרת של ממשלת שמאל להתנשא על מחצית מהישראלים הביאה למשבר לאומי עמוק.

הרק־לא־ביבי עושה זאת .2021־ב אחרי שמתנגדי נתניהו הצליחו להקים ממשלה עדינה, מורכבת ומיוחדת הסובלת מגירעון לגיטימיות בלתי מבוטל – הם עומדים להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק אשר תשחק את הלגיטימיות של ממשלתם עד דק. הרק־לא־ביבי מתעלם מן העובדה שכמעט חצי עם רואה בראש הממשלה לשעבר את מנהיגו הבלתי מעורער. הרק־לא־ביבי מתעלם מן העובדה שכמעט חצי עם חש שהאופן שבו היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה והמשטרה נהגו בנתניהו היה בלתי הוגן ויצר אירוע חסר תקדים של אכיפה בררנית. והוא מתעלם מכך ששאלת תיחום הגבול בין שלטון החוק לשלטון העם הייתה לשאלה נפיצה המפלגת את החברה הישראלית יותר מכל שאלה אחרת.

על כן, כאשר הרק־לא־ביבי מקדם היום את חוק הפסילה האישית של נתניהו (באצטלה של מהוגנות משפטית ובתואנה של מאבק בשחיתות), הוא פותח את הפצעים העמוקים שאותם ממשלת האיחוי הייתה אמורה לרפא ולחבוש. בעיניים פקוחות ובדעה צלולה הוא משמיד את המתנה היקרה ביותר שאותה נתן לעם ישראל בחודשים האחרונים: שקט. שחרור מהעיסוק הכפייתי בביבי כן ביבי לא. האפשרות לא להיות עוד נסערים ומתלהמים אלא מקצועיים וענייניים. כי מה שהרק־לא־ביבי עושה כעת, כשהוא מנסה למנוע מנתניהו להרכיב את הממשלה הבאה, הוא לשנות את כללי המשחק תוך כדי משחק. ולפתוח תיבת פנדורה. ולחולל מחול שדים. ולהחריב כל שריד של קונצנזוס. ולפורר באופן סופי את האתוס המשותף. בהחלטה הנמהרת שלה להתנשא על כמחצית מהישראלים, ממשלת לפיד־ליברמן־סער מובילה אותנו למשבר לאומי עמוק.

על התוכן של החוק החדש, שאותו ניסח גדעון סער, אפשר להתווכח. מצד אחד אכן לא ראוי שאדם שהוגשו נגדו כתבי אישום ירכיב ממשלה או יעמוד בראש ממשלה. מצד שני, לא ראוי להעניק ליועץ המשפטי לממשלה את הכוח והסמכות להתערב באופן בוטה בתהליך הדמוקרטי ולהטיל וטו על החלטתם הריבונית של רוב אזרחי ישראל. אבל הדילמה המשפטית איננה העניין המונח היום לפנינו. הדילמה היא לאומית ודמוקרטית. שכן הציווי העליון בשעה הרגישה הזאת הוא לא להיות צודק אלא להיות חכם. ולהיות הוגן. ולהיות רגיש לרגישותם של מיליוני ישראלים. בשעה שהדין אינו ברור, ברור לחלוטין שאסור לתת לו ליקוב את ההר. ולקרוע את האומה. ולהכניס את כולנו לסחרור מסוכן של שנאת אחים.

אחת החידות המרתקות של הפוליו טיקה הישראלית העכשווית נוגעת בפער הבלתי נתפס בין התדמית המהוגנת והו ממלכתית של שר הביטחון בני גנץ, ובין האופן שבו הוא מתנהל בשטח. קחו, למשל, את סוגיית גלי צה"ל. הערעורים על זכות קיומה של התחנה הצבאית אינם חדשים. שורה של רמטכ"לים ושרי ביטחון בעבר שאפו לסגור את התחנה, שכל קשר בינה ובין פעילותו הצבאית של צה"ל רופף בהו חלט. אך איש מהם, אפילו אביגדור ליברו מן, לא העז לעשות לתחנה בפרט, ולחופש העיתונות בישראל בכלל, מה שעושה לה בני גנץ.

המערכה הנוכחית בתיאטרון האבו סורד של הניסיונות לסגירת גל"צ החלה בחודש ינואר האחרון. הימים ימי מערכת הבחירות לכנסת הו42, וממשלת החילוו פים שמטעמה כיהן גנץ כשר ביטחון היא כבר בגדר ממשלת מעבר. למרות זאת, ואף שידע כי לא יוכל ליישם את ההחלו טה לפני הבחירות, יצא גנץ בהכרזה לפיה יפעל להוצאת גלי צה"ל ממערכת הביטו חון. זעמו של השר, ידעו מקורביו לספר, יצא על מספר מגישים, ובראשם הפרשן יעקב ברדוגו, שלטעמו היו מוטים באופן לא הוגן נגדו, וחבטו בו ללא רחם בשידורי התחנה. ומאחר שלשר אסור להתערב בלוח השידורים של התחנה, לא נותרה לו ברירה זולת סגירתה.

בשלב הזה נכנסו תוכניותיו של גנץ להקפאה בשל הבחירות, אולם זמן לא רב לאחר הקמת הממשלה החדשה, בחודש יוני, הוא הבהיר בראש חוצות שתוכניותיו לא השתנו. שר הביטחון שב לבחון את סוו גיית קיומה של התחנה הצבאית, כלומר את סגירתה. מטעמו נמסר כי למרות קיצה הקרב של כהונת מפקד התחנה דאז, שמו עון אלקבץ, לא תוקם ועדת איתור למפקד חדש, ותחת זאת ימונה ממלא מקום בלבד. תפקידו העיקרי, כך הבינו הכול, יהיה לסו גור את התחנה.

מצויד בתמיכתו של הרמטכ"ל כוכבי, אשר בדומה כמעט לכל קודמיו בתפקיד שש להיפטר מכאב הראש הזה, פנה גנץ להצטייד בחוות דעת משפטית מתאימה, וזו אכן סופקה לו על ידי יועמ"ש מערכת הביטחון. בחוות הדעת נטען שגלי צה"ל היא יחידה צבאית לכל דבר. לכן, כפי שהרמטכ"ל והשר רשאים להקים ולפרק כל יחידה ללא אישור מיוחד, כך המצב גם באשר לתחנת השידור הצבאית בת הו17, ואין צורך לא באישור הכנסת ואף לא בהו חלטת ממשלה מיוחדת.

אך מה שהיה ברור ופשוט לייעוץ המשפטי של מערכת הביטחון, היה פחות מוסכם כאשר הנושא הגיע לשולחן היועץ המשפטי לממשלה. המשנים ליועמ"ש נחלקו ביניהם בשאלה האם באמת רשאי השר לפרק את גל"צ מתי שיחפוץ. עגלת הסגירה הדוהרת נתקלה במכשול.

עד לרגע הזה התנהלותו של גנץ הייתה לגיטימית לכאורה, גם אם מניעיה – סתיו מת פיות מבקריו – לא היו טהורים. אך מרגע זה ואילך בחר שר הביטחון לעשות שימוש לגיטימי פחות בסמכויות המוקנות לו. עם תום כהונת המפקד אלקבץ מינה גנץ את גלית אלטשטיין לממלאת מקום המפקד, ללא כל הליך סדור. לו היה מדובר בממלא מקום לצורכי סגירה – שהוא אחד מאנשי התחנה – ניחא. אך אלטשטיין הגיו עה לגלי צה"ל מבחוץ, ומהר מאוד התברר שהציפיות ממנה שונות לחלוטין מאלו שעליהן הצהיר גנץ רשמית.

ואכן, לאחר תקופת התאקלמות קצרו צרה החלה אלטשטיין לספק את הסחורה. הצעד הבוטה הראשון היה הדחת ראש מערכת החדשות, העיתונאי והמגיש אמיר איבגי. איבגי, שדעותיו הימניות מעולם לא הוסתרו, היה לצנינים בעיני אנשיו של גנץ, ועריפת הראש לא איחרה לבוא. הצעד הבא בוצע בשבוע שעבר, כאשר אלטשטיין פרסמה, בניגוד למנדט שניו תן לה כממלאת מקום זמנית, מכתב שבו היא פורשת חזון משלה לשידורי התחנה. בחזונה מבקשת אלטשטיין לעסוק פחות בפוליטיקה ויותר בנושאים אזרחיים, להימנע מהכפשות ולהפחית בהתלהמות בשידורים. למקרא ההנחיות אין ספק שהן מכוונות למגישים מסוימים מאוד בתחנה, אלה שגנץ לא חפץ ביקרם. במשרד המו שפטים הסיקו מכך שכבר לא דחוף לגנץ לסגור את התחנה, ולפיכך אין סיבה שיזו דרזו להכין את חוות הדעת שביקש בנושא. עובדה, היא טרם הוגשה.

בשורה התחתונה, גנץ השיג את מבוקו שו. כשחרב הסגירה מתהפכת מעל ראשם של אנשי התחנה, ועם מפקדת ממלאת מקום שמדי שלושה חודשים השר יצטרך לאשר את המשך כהונתה, הוא כבר יכול להיות בטוח שאיש בגלי צה"ל לא יתגרה בו יותר. חופש עיתונאי? עצמאות מערו כתית? הצחקתם את שר הביטחון המהוגן והממלכתי שלנו.

מה שלא ברור הוא שתיקת הכבשים של המשפטנים. כיצד ייתכן שאותו מערך ייעוץ משפטי לממשלה שבעבר מנע משרי ביטחון ורמטכ"לים כל מעורבות בנעשה בתחנה הצבאית, מאפשר כיום לגנץ להו שתולל בפראות שכזו? האם האתוס המו שפטי התחלף כאשר בראש הממשלה לא עומד בנימין נתניהו? להיכן נעלמו ערכי טוהר המידות והמנהל התקין? כיצד זה לא נשמע קולם של מנדלבליט והמשנים שלו בנדון? כל השאלות הללו ימשיכו כנראה לנסר בחלל, בעוד גנץ ממשיך באין מפריע בביצוע תוכניתו לניקוי גלי צה"ל מגורו מים בלתי רצויים לו.

חוק אסוני בדרך

לשר המשפטים גדעון סער אצה הדרך. עוד בטרם אושר תקציב המדינה הוא הניח על שולחן הכנסת את הצעת החוק המונו עת ממי שהוגש נגדו כתב אישום להיות ראש ממשלה. החוק המוצע אמנם רוכך מעט, ותחולתו הוגבלה לעבירות שעונשן למעלה משלוש שנות מאסר, אך גם בנוו סח הנוכחי מדובר בחוק פסול, המעוות את שיטת המשטר ופוגע אנושות באיזונים העדינים שבין גורמי הממשל השונים.

הגשת כתב אישום בישראל נגד ראש הממשלה, האישיות הפוליטית הבכירה ביותר, נתונה על פי חוק להחלטה של איש אחד, היועץ המשפטי לממשלה. בארצות הברית, לשם השוואה, רק הבית התחתון של הקונגרס יכול – בהצבעה ברוב קולות – להגיש כתב אישום נגד הנשיא. במדינות אירופיות רבות קיים מנגנון של ביקורת שיפוטית על הגשת כל כתב אישום, אפילו נגד אזרח פשוט, וכמובן נגד ראש המדיו נה. מאחר שבארץ זה אינו המצב, הצעת סער מעניקה ליועץ המשפטי לממשלה כוח משטרי עצום, ומאפשרת לו להשפיע באופן מכריע על זהות ראש הממשלה. זאת מתוך הנחה סמויה שדווקא במקרה הזה, ריכוז כל העוצמה במקום אחד לא ישחית את האוחז בה.

החוק הישראלי העכשווי אומנם קובע כיום כי ראש ממשלה שהורשע עשוי להיות מודח בסופו של דבר, אך לצד זאת הוא קובע כי ראש ממשלה יועמד לדין תמיד בפני הרכב של שלושה שופטים. בכך הוא מקבע את הרעיון שהדחת ראש הממשלה בידי דן יחיד, ויהיה זה האיש הראוי ביותר, מנוגדת לרעיון הדמוקרטי. הצעת סער, לעומת זאת, איננה יוצרת כל בקרה חדשה, פוליטית או שיפוטית, על התנהלות היועמ"ש במקרה של הסתבכות ראש הממשלה בפלילים. בכך היא חותרת הן תחת עקרון חופש הבחירה, והן תחת רעיון האיזונים והבלמים. הרי בישראל כבר עלה פעם החשד שיועץ משפטי מונה בעסקה מושחתת, ומי יערוב לנו שלעולם לא יקרה עוד כדבר הזה?

אולם בכך לא מסתכמת הבעיה בהצעת סער. כידוע, כל ראשי הממשלה בעשרים וחמש השנים האחרונות (למעט בנט שבו קושי הספיק להתיישב על כסאו) נחקרו במשטרה במהלך כהונתם. כולם ניצבו תחת החשש שבסוף הדרך יוגש נגדם כתב אישום, ובחלק מהמקרים הוא התממש. למרות זאת הם נאלצו להמשיך לעבוד עם היועץ המשפטי לממשלה, שבכובעו כתובע הכללי עמד להכריע את גורלם המשפטי.

המציאות הנהוגה כעת, שבה האדם המייעץ משפטית לממשלה הוא גם זה שמכריע את גורלו המשפטי של ראש הממשלה - בעייתית מאין כמותה. אישור הצעת החוק של סער יגביר עוד יותר את עוצמת השוט שמניף היועמ"ש מעל ראשו של ראש הממשלה.

כיצד יוכל ראש ממשלה, שגורלו הפוליטי נתון בידי היועמ"ש באופן מוו חלט לשבט או לחסד, להחזיק בעמדה עצמאית מול היועץ? איך יצליח לתפקד באופן חופשי ולקבל החלטות לפי מיטב שיפוטו? הצעת החוק, ודאי בנוסחה הנוו כחי, תפגע קשות בדמוקרטיה הישראו לית. כל ח"כ או שר שיצביע בעדה יישא באחריות להמשך הידרדרותה של ישראל מדמוקרטיה למשפטוקרטיה.

"נדמה שהפסקנו להבין שמורכבות היא דבר מבורך, ושאם לא נדע להקשיב ולהעריך, גם את האדם ששונה מאיתנו, הרי שאנו כפסע מחורבן הבית המשותף שלנו" (נשיא המדינה יצחק הרצוג באזכרה ליצחק רבין, הר הרצל, יום ב')