בין האופנות האינטלקטואליות והתרבותיות שפרחו בשנים האחרונות, נמצא גם הגילוי־מחדש של הזהות המסורתית, שבעבר הביטו עליה בבוז כאורח חיים נטול אידיאולוגיה, לא יותר מבחירה אקלקטית של מה רוצים ומה לא רוצים לקיים מתוך המגוון העצום של מצוות היהדות ומנהגיה.

מאז הסנונית הראשונה בנושא, פרסום ספרו של פרופ' מאיר בוזגלו "שפה לנאמנים" ,2008־ב העיסוק במסורתיות הלך והתרחב, ובשבועות האחרונים אנו עדים לשורה מתמשכת של אירועים המוקדשים לה: גיליון של כתב־העת "דעות", כנס בן שלושה ימים ביד בן־צבי, ובשבוע שעבר גם גיליון מיוחד של מוסף שבת, כאן במקור ראשון. נדמה שדווקא עם היחלשות הגל הראשון של "התחדשות יהודית", שהייתה תופעה אשכנזית בעיקרה, נוצרת התעניינות במי שביטאו ראשונים את השילוב של ישן וחדש, הלא הם המסורתיים.

יש הבדל ברור בין תופעת המסורתיות, שעיקרה אכן מזרחי, ובין "ההתחדשות היהודית". ביהדות האשכנזית המודרנית בלט המתח שבין הדת, ההשכלה והחילון, וזאת משתי סיבות. ראשית, השפעת המערב הנוצרי, שהמתח הזה מלווה אותו מאז ימי הרנסנס; ושנית, מעבר הסמכות הדתית מרבני הקהילות, שבתוך עמם הם יושבים ואמורים להיות רגישים לרחשי הציבור, אל ראשי הישיבות, שהם יותר אנשי מגדל שן הנוטים לפסוק "מתוך הספר", ולאו דווקא מן החיים. ביהדות הספרדית המתח הזה התקיים פחות – הן משום שהוא הורגש פחות בסביבה המוסלמית, והן משום שהסמכות נותרה בידיהם של רבני הקהילות. בהתאם לכך, גם ב"התחדשות היהודית" הורגש רצון לשנות את דפוסי ההלכה ואת תפיסת העולם היהודית, בעוד המסורתיות המזרחית לא ערערה מעולם על מעמד הרבנים ועל ההשקפה האורתודוקסית.

אבל בעשורים האחרונים, במיוחד בגלל מפגש הקהילות השונות בחברה הישראלית, הופיעו תנודות גם בזהות האשכנזית ובזו המזרחית: מצד אחד, החרדיות האשכנזית לחצה על המזרחים לאמץ את אורחותיה, ובמקרים רבים הצליחה בכך. מצד שני, השתלבות יוצאי ארצות האסלאם בחברה הישראלית הפעילה לחץ סמוי גם עליהם לנהוג כ"ישראלים". מתוך כך עברתו רבים את שמם, ואף הקפידו שלא להחצין יותר מדי את המסורות שהביאו אבותיהם: הפיוטים, הניגונים הזרים לאוזן מערבית, הצהלולים בחתונות וכדומה. בצדק העיר אחד ממשתתפי הכנס ביד בן־צבי כי בחזרה למסורתיות המזרחית יש גם יסוד של מרד מצד דור הנכדים באבותיהם "המשתכנזים", ושיבה לתרבות הסבים והסבתות.

ומצד שלישי, בעשורים האחרונים אנו פוגשים גם את תופעת "המסורתיים החדשים". לרוב מדובר ביוצאי הציונות הדתית, שמחליטים לוותר על המחויבות ההלכתית המאפיינת זהות דתית, אבל גם אינם רוצים להתנתק מכל הטוב שיש בזהות הזו: המסורות, החיבור בין הדורות והחיבור לעבר היהודי בכלל, והדגש על חיי משפחה וקהילה. הם מכונים לרוב דתל"שים, אבל אפשר לראות בזהותם סוג חדש של מסורתיות – אף שרבים מהם דווקא אשכנזים, ובכל מקרה קשה להבחין בין האשכנזים והמזרחים שבהם.

המעבר מהציונות הדתית למסורתיות החדשה קל יחסית, משום שבזהות הציונית־דתית עצמה יש יסוד מסורתי חזק: ההחלטה הפרטית על מה להקפיד ועל מה לא. למעשה, רוב אנשי הציונות הדתית, מלבד האגף החרד"לי, הם מסורתיים או קונסרבטיבים ברוחם: אנשים שהמתח בין ההלכה והערכים הליברליים גורם להם להחליט בעצמם על מה יקפידו (מסורתיים), או לפרש מחדש את החלקים המפריעים להם בהלכה על מנת שיתאימו לעמדותיהם הליברליות (קונסרבטיבים). רבים מהם ימשיכו להגדיר עצמם, מטעמי נוחות חברתית, כ"אורתודוקסיה מודרנית", אבל התנהגותם מוכיחה שמדובר באוקסימורון: אתה לא יכול להיות נאמן מובהק לישן ולחדש בו זמנית.

המסורתיות החדשה היא בשורה רעה לאורתודוקסיה, אבל טובה לחברה ככלל. היא ביטוי לתהליך שבו החברה נפרדת מנאמנות לזהויות אידיאולוגיות דוגמטיות, ומעדיפה נאמנות ליסודות השונים שבנפש, שהם לעולם רבים ומורכבים יותר. כך עתידה להיווצר חברה מאוזנת יותר ולעומתית פחות, אם כי בדרך אנו צפויים לניסיונות ִאתגור רבים מצד היסודות הלעומתיים, שעוד ילכו ויקצינו.