התרחשויות יום שלישי בבית החולים קפלן ברחובות העניקו לנו תמונת תקריב של מה שמכונה פה בלשון נקייה, נקייה מאוד – "בעיית האלימות ברחוב הערבי". בכיר חברי הכנסת הערביים איימן עודה הסתער, ממש כך, על חבר הכנסת איתמר בןגביר. במו ידיו הוא דחף בעוצמה את בן־גביר, אירוע ראשון מסוגו בתולדות הפרלמנטריזם הישראלי, לאו דווקא בתולדות עודה.

לפני שנתיים, במהלך דיון במליאת הכנסת על התקנת מצלמות בקלפיות, דחף עודה מצלמה לפרצופו של ראש ממשלת ישראל דאז בנימין נתניהו, עד כדי סנטימטרים בודדים ממנו. מאבטחי השב"כ, אשר מנועים מלהיכנס לאולם המליאה, לא יכלו להרחיק את הבריון.

גם באירוע ברחובות לא זוהתה התערבות משמעותית של כוח אבטחה. בן־גביר אומנם אינו אישיות מאובטחת, והוא אף הצליח להדוף קלות את עודה בכוחות עצמו, אבל זו הייתה תזכורת לכך שכולנו בלתי מאובטחים מול יו"ר הרשימה הערבית המשותפת, חבריו ורבים מבוחריו. כן, רבים מבוחריו. באירועי פרעות תשפ"א חווינו את נחת זרועם. בשנה האחרונה ניכרת הסלמה מתמדת בחוצפתם ובכוחניותם, עד כדי הטלת מורא על ריכוזי אוכלוסייה יהודית גדולים בצפון, בדרום וגם במרכז הארץ.

עודה הטריח עצמו לבית החולים ברחובות כדי להזדהות שם עם עציר מנהלי הקשור לחמאס, ימים אחדים אחרי שגם אסמעיל הנייה התקשר לדרוש בשלומו של האיש, ושני אנשי סגל סיעודי עשו איתו סלפי. חדשות לבקרים הוא עוסק בהתססה נגד המדינה שמארחת אותו בבית המחוקקים שלה, מסית, מדיח, מעניק גיבוי מוסרי למקיזי דמה,

איתמר בן־גביר אינו אישיות מאובטחת, והוא אף הצליח להדוף קלות את איימן עודה בכוחות עצמו, אבל זו הייתה תזכורת לכך שכולנו בלתי מאובטחים מול יו"ר הרשימה הערבית המשותפת ורבים מבוחריו

ועכשיו גם גיבוי פיזי. השבוע הוא תקף את בן־גביר כמעשה הזדהות בפועל עם איש חמאס.

שלשום, כמה סמלי, הכריז עודה כי יתמוך בהצעת החוק של גדעון סער לסיכול אפשרות שובו של בנימין נתניהו להנהגת ישראל, ויעזור לו בכך לעקוף את התנגדות איילת שקד לחקיקה. "לשקד יש רק אצבע אחת, לנו יש שש", צייץ בגאווה יממה אחרי שהפעיל את אגרופיו. אם סער, לפיד ובנט אכן יסתמכו עליו כדי להעביר את החוק השערורייתי, יריות השמחה באום אל־פחם ובעזה יחוררו שמשות גם בקריית הממשלה.

היסטוריה כבקשתך

ְלמה אפשר להשוות את הציוץ המחפיר של חברת הכנסת שירלי פינטו על נתניהו והמרפסת בכיכר ציון? ַלהכרזה של ח"כ ימני שארלוזורוב נרצח בידי שליחי ז'בוטינסקי, או להודאה של חבר מועצת הרבנות הראשית שהיהודים אכן נוהגים לתבל את מצותיהם בדם נוצרי. נציגת ימינה בכנסת אימצה את אחת העלילות הנבזיות ביותר על הימין לדורותיו, באופן שהפליא אפילו אנשי שמאל.

אחרי שעה קלה היא מחקה, כנראה לפי הנחיה מגבוה, אך במקום להתבייש ולהסתגר בלשכתה כמה שבועות, עוד ניסתה להסביר את ההיגיון. "נתניהו כבר חודשים רבים מסית נגד רה"מ, נגד שרת הפנים והממשלה", לימדה סנגוריה על עצמה. כלומר, פינטו לא באמת חושבת שנתניהו הסית לרצח ראש הממשלה ,1995־ב אך אינה רואה פסול בזיוף ההיסטוריה כדי לנקום בו על השתלחויותיו והשתלחות אנשיו נגד ראש הממשלה .2021־ב לשיטתה, מותר לעצב מחדש את העבר לפי צורכי ההווה. מחר־מחרתיים היא עוד עלולה להכריז שימינה תמיד השתוקקה לקואליציה עם מנסור עבאס.

גיבור לשעבר

לא קשה לנחש מה עבר בראש של משה קצב ובני משפחתו בשבועיים האחרונים, אחרי גילויי קולט אביטל ב"הארץ": על כסאו של הנשיא הימני שהועבר מתפקידו בבושת פנים ,2007־ב תוך כדי זעקות חפות, התיישב יקיר שמאל בכיר החשוד כעת בעבירות דומות. חלק מאלה שהושיבו אותו שם ידעו, ושתקו. הם לא מחו גם כשהנשיא הנכנס קרא לסלק את הפסל של קודמו מחצר בית הנשיא או לפחות להצמיד לו כיתוב משפיל. רק אחרי עשור וחצי הם פתחו את הפה.

אבל עם כל ההבנה לתחושות עכשיו בסביבת קצב, זה לא אותו דבר. לנשיא המודח מקריית מלאכי ניתנה הזדמנות להגן על עצמו ולהכחיש בתוקף, לפרס לא ניתנה. טיוטת כתב האישום נגדו הוגשה חמש שנים לאחר מותו. הוא כבר לא יכול להכחיש, לשכור עורך דין או לספק טענת אליבי. לכל היותר הוא יכול ליהנות משירותי הסנגוריה של בכירות מרצ והעבודה. לכן כל עוד אין ראיות פורנזיות או צילומים שיאששו בעליל את החשדות, זכות החפות עומדת לו. אגב, בדיוק כפי שהיא עומדת לזכות גנדי למרות ממצאי התוכנית "עובדה" .2016־ב משפט שלאחר המוות הוא ברוב המכריע של המקרים עניין לבית דין של מעלה. מותר לפרסם בעיתונים את כתב האישום, אבל לא להרשיע.

מה עוד מותר לפרסם בעיתונים: את התהייה איך זה ששמעון פרס הוכתר כנשיא, גם בלי קשר להטרדות מיניות שמיוחסות לו כעת. מדוע הוא בכלל נמצא בשעתו ראוי לתפקיד רם המעלה? הרי כבר ,2007־ב כשהכנסת בחרה בו ברוב מוחץ של 86 ח"כים, הוא נחשב לאביו של אחד האסונות הלאומיים הכבדים בתולדות המדינה – הסכם אוסלו.

חברי הכנסת שהצביעו בעדו והעיתונאים הבכירים שפרסו למרגלותיו את השטיח האדום ידעו היטב כיצד הסתיימה הרפתקת המזרח התיכון החדש שלו, כמה אנשים מתו בגללה לאורך עשור עקוב מדם, ומה עובר מאז על שדרות ואשקלון. היה על כך כמעט קונצנזוס בישראל. גם