יום הזיכרון ליצחק רבין שצוין השבוע היה יכול לעבור על מי מנוחות. במקורם נועדו הטקסים להיות ממלכתיים ומאחדים, אך בפועל הם הפכו לתירוץ לניגוח הימין. זוהי מגמה מאכזבת שאין בה אהדה או געגוע ליצחק רבין, ומהותה אינה אלא שנאה לימין.

בקרב השמאל מקננת משום מה התחושה שאלמלא הרצח הכול פה היה טוב יותר: היינו חיים בשלום עם הפלסטינים, בסוריה לא הייתה מלחמת אזרחים, טראמפ היה נשאר כוכב ריאליטי עם שיער פרוע, מאורעות תשפ"א היו מזוהות עם מרד תחילת השנה של הסתדרות המורים, והדבר הנורא מכול – בנימין נתניהו – לא היה מגיע אפילו לרמת פסיק בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. רצח רבין, מאמינים בשמאל, טרף את הקלפים והביא לשלטון את נתניהו ואת הימין.

אלא שהתחושה הזו מנוגדת באופן מוחלט למציאות של אותם ימים - שגם 26 שנה אחרי הרצח זכורים כאחת התקופות העקובות מדם והקשות בהיסטוריית הפיגועים של מדינת ישראל. בגרסת המציאות ולא בזיכרון המשופץ, מצבו של רבין בסקרים לפני הרצח היה מחפיר. בתוכניתו של ניסים משעל מאותה תקופה שואל המראיין את בכיר הליכוד דאז דוד לוי מה יש בבנימין נתניהו שהופך אותו לפופולרי כל כך, "אפילו יותר מיצחק רבין". בריאיון של רפול אצל משעל הוא מראה סקר של מינה צמח שבו נתניהו זוכה ל־%25 מהקולות, לעומת 39% לרבין. הפער בין נתניהו לרבין היה גדול מכפי שבשמאל רוצים לזכור – לטובת נתניהו והימין.

הנתונים הללו אינם נוחים ליונתן בן־ארצי, למשפחת רבין ולשמאל: יצחק רבין באותה תקופה לא היה קרוב להיות בחירת העם. למעשה, אם היו מתקיימות בחירות בבוקר הרצח, רבין היה מובס ונתניהו היה עולה לשלטון. ההשפעה הפוליטית והמיידית של הרצח הייתה צניחה של נתניהו בסקרים, כזו שגרמה לו לעבוד קשה מאוד כדי לצמצם את הפערים מול פרס, ולבסוף לנצח אותו בהפרש לא גדול.

אז אפשר לנסות למכור לציבור סיפורי סבתא. הם רק צריכים לעלות בקנה אחד עם זיכרון, ארכיון ועובדות.

מבוא לביולוגיה

עיוותי המציאות אינם מסתיימים בהעלאת זיכרונות משנת .1996 דווקא ביום הלאומי לזכרו של סבו החליט יונתן בן־ארצי לקחת את הטינה והכעס האישיים שלו כלפי נתניהו (שאינם שונים מאלה של רבים בעם שהפגינו בבלפור בשנה החולפת), ולתת להם מקום של כבוד.

"שלטון העם החליף את שלטון היחיד", אמר השנה, והתכוון לכך שנתניהו שקיבל 30 מנדטים כבר אינו ראש ממשלה, ואת מקומו תפס בנט עם שישה מנדטים. קשה למצוא את הקשר בין דברים אלה לזיכרון רבין או למציאות, אלא אם לוקחים בחשבון שזהו עיוות מוחלט של הדרך שבה הוא בוחר לזכור את מורשת רבין.

ולמה להטיל את האחריות רק עליו? הרי בן־ארצי כבר נשא נאום דומה בעבר, ומשפחתו עדיין בוחרת בו לייצג אותה ולשאת את דברי השטנה האלה.

ההתעסקות של המשפחה בנתניהו תמוהה. היא מעבירה את המסר שלפיו רבין לא היה מספיק חשוב, או שהמורשת שלו אינה מעניינת ובעלת משקל מספיק בשביל לדבר עליה. מדוע שנה אחרי שנה בוחרים קרוביו של רבין, במקום לדבר על אישיותו של אבי המשפחה, מי שהיה פה רמטכ"ל וראש ממשלה, להתנגח בימין ובמי שעומד בראשו? הסיבה פשוטה: אין להם משהו אחר להציע. למעשה, התקיפה שלהם את נתניהו ואת הימין מחזקת את ההנחה שמדובר במחנה הסובל מריקנות אידאולוגית, ומוצא פורקן בשנאה למחנה האחר. כה עמוקה אותה ריקנות אידאולוגית, עד שאפילו ביום הזיכרון לרבין הם לא מסוגלים להתנער ממנה.

מילא הם, שמתמסרים לשנאה ומרגישים בתוך תיבת התהודה שבה הם חיים כאילו נשאו דברים אמיצים. אך מה יהיה על זכרו של רבין? כל עוד מחנה השמאל וצאצאיו הממשיים והאידאולוגיים של רבין ממשיכים להדהד דברי שנאה והסתה כלפי הימין - הם מוציאים את רבין מהזיכרון הלאומי. כל אחד יזכור את רבין כפי שהוא רוצה: המפקד הדגול או הרמטכ"ל שקפא במלחמת ששת הימים; איש השלום או האיש שהלך להסכם שלום עם הפלסטינים כמי שכפאו שד; איש של עקרונות או איש של ויתורים. כל אלה ועוד אינם רלוונטיים בימי הזיכרון ליצחק רבין שעוסקים רק באדם אחד – נתניהו.

לו יצחק רבין היה מקשיב לנאום נכדו, הוא בוודאי היה חש מבוכה. לא משום שהוא הציג את רבין המדינאי והמנהיג באור שלילי, הוא פשוט לא הציג אותו בכלל. לפחות זה לא מה שיזכרו מהנאום שלו. מה שכן יזכרו הוא שכל יתרונותיו של רבין התנקזו לעובדה שהוא איננו בנימין נתניהו, וגם זה בעירבון מוגבל, כי הסקרים של שנת 1996 מוכיחים שמבחינה ציבורית רבין לא

נתפס בצורה חיובית.

את ההשלכות מהדרך שבה בוחר השמאל לציין את יום רבין אפשר לאתר בנאומו של יאיר לפיד, ראש הממשלה החליפי, בטקס הזיכרון לראש הממשלה שנרצח. גם הוא, במקום לדבר על רבין, בחר לומר שצאצאיו האידאולוגיים של יגאל עמיר יושבים היום בכנסת ישראל. זו כמובן שטות גמורה ויש לקוות שהיא נובעת מחשיפת יתר של לפיד לאנשים כמו יונתן בןארצי; ובכל זאת, מדובר באמירה שדורשת תגובה.

צאצאיו האידאולוגיים של רוצח ההמונים יאסר ערפאת, חלקם יהודים וחלקם ערבים, יושבים היום בכנסת ישראל ואפילו בממשלת ישראל. יש ביניהם מי שעולים לקבר ערפאת, מקדמים את משנתו, או מהללים ומלבינים את זכרו של מי ששפך דם יהודים ומציגים אותו כאילו היה רודף שלום וצדק.

לעומתם, אין כיום בכנסת ישראל אף אחד שמבקר את יגאל עמיר בתאו, פועל למענו או מקדם את תפיסת עולמו ואת זכרו. "צאצאיו האידאולוגיים" בזים לו, ויודעים גם שאלמלא הוא, לא רק שרבין לא היה נרצח, אלא ייתכן שמחנה הימין היה מנצח באופן נחרץ יותר בבחירות .'96

אילו הייתי אחת מאותם צאצאים של ערפאת, הייתי מצטנעת ולומדת משהו מיריביי הפוליטיים בימין. הייתי מתחילה בללמוד להפסיד בכבוד וללמוד קצת על רבין. הוא כנראה היה סולד מצאצאיו האידיאולוגיים של ערפאת.

לו יצחק רבין היה מקשיב לנאום נכדו, הוא בוודאי היה חש מבוכה. לא משום שהוא הציג את רבין המדינאי והמנהיג באור שלילי, הוא פשוט לא הציג אותו בכלל