מקור ראשון

מאמינים לך, אבל

המחאה המוצדקת נגד פגיעה מינית נחלשת פלאים כשהתוקף מחזיק בדעות הנכונות או שהמחנה הפרוגרסיבי חפץ ביקרו. תיקון העוול נסוג לאחור מסיבות פוליטיות

תוקפנות מינית היא אחת התופעות האנושיות הבזויות ביותר, והיא דוחה במיוחד כשמצטרפת אליה מרות ניהולית. ואף שמדובר בתופעה מכוערת כל כך, ההתמודדות איתה מאתגרת ומורכבת. הסיבה העיקרית לאתגר היא הקושי הגדול בגביית עדויות של נפגעות תקיפה מינית (כאן ידובר בעיקר בתוקפנות של גברים כלפי נשים, מובן שיש עוד סוגי תקיפות). עברייני המין תוקפים בסתר, כשרק הם וקורבנותיהם בסביבה. המותקפות יודעות שהעבריין לא רק יכחיש אלא גם יכפיש אותן, ובמצב של עדות מול עדות, יהיה קשה להרשיעו. הקושי שבתלונה, החקירה והמשפט, לצד הקושי האובייקטיבי בהרשעת עברייני מין, מובילים למיעוט תלונות. וכאשר מדובר ביחסי כפיפות במקום העבודה או בתוקפים בעלי מעמד ציבורי, הקושי מתעצם שבעתיים.

על רקע זה, הניסיון להעצים נשים נפגעות תקיפה והטרדה מיניות מצד תנועת "גם אני" ("מי־טו"), היה ראוי וחשוב, ונסלחת אפילו התגית הבעייתית שהובילה התנועה: "אני מאמין/ה לה", שמתעלמת מקיומן של תלונות שווא. התנועה הזאת הייתה מבורכת מסיבה מרכזית אחת. רוב עברייני המין הם תוקפים סדרתיים, ולכן, בהיעדר ראיות להתקפה או הטרדה, הכלי העיקרי להרשעתם הוא ריבוי עדויות. כך שחיזוק נשים להעז ולהעיד נגד תוקפים, כולל בעלי שררה, היא עניין חשוב ביותר.

ובכן, סמכו על השמאל שיצליח להפוך גם מטרה חשובה שכזו לפוליטית. בארה"ב הגיע קמפיין "אני מאמין/ה לה" לשיא עם עדותה של ד"ר כריסטין בלייזי־פורד נגד השופט השמרן ברט קאוואנו ,2018־ב במהלך השימוע שעבר כשהיה מועמד לבית המשפט העליון. פורד העידה שקאוואנו ניסה לאנוס אותה במסיבה 36 שנה לפני כן, כשהייתה נערה בת 15 והוא בן .17 אלא שהעדות של פורד קרסה משלל בחינות אובייקטיביות. היא סבלה מכל הסימנים של זיכרון מובנה־מחדש או אפילו מומצא. אפילו חברת ילדות של פורד, שלדבריה נכחה באותה מסיבה, הכחישה את האירוע, היכרות עם קאוואנו, או שידעה שפורד הותקפה. למרות זאת תנועת מי־טו "האמינה לה", התגייסה בחמת זעם, הרשיעה את קאוואנו, הפריעה לשימוע בזעקות במסדרונות הסנאט, והובילה לינץ' ציבורי נגד השופט שניהל קריירה וחיי משפחה נורמטיביים לגמרי.

והנה, ראו זה פלא, כשהאשמות להתנהלות מינית לא ראויה החלו לצוץ נגד ג'ו ביידן במהלך המרוץ לנשיאות, תנועת "גם אני" הפכה ל"לא אני". המחאה הוחלפה בשתיקה, שלא לומר השתקה. אמינות המתלוננות הועמדה בספק, דנו בתזמון התלונות במקום בתוכנן, ולא קראו לחקירה פדרלית וחיפוש מתלוננות נוספות. מתברר שהתווית הייתה חסרה. לא "אני מאמין/ה לה", אלא "אני מאמין/ה לה – אלא אם כן זה לא מתאים לי פוליטית". כל אלה שתקפו את קאוואנו אך שתקו במקרה ביידן, הוכיחו שבעבורם לא ההגנה מפני תקיפות מיניות עומדת במרכז, אלא פוליטיקה רגילה ומכוערת, תחת מסווה של דאגה לנפגעים.

עד כאן ארה"ב. ומה בישראל? למרבה הצער, מצבנו גרוע אפילו יותר. הצביעות זועקת כשמשווים את התגובות לעדותה של קולט אביטל על תקיפה מינית מצד שמעון פרס, ליחס שקיבל מהשמאל רחבעם זאבי (גנדי) על רקע עדויות דומות נגדו. נבחרות הציבור שמתקשטות בפמיניזם העדכני והלוחמני ביותר, זאבות לוחמות ממש, הפכו ברגע לכבשים תמימות.

כך למשל תמר זנדברג, שכבר שנים מנסה לבטל את יום הנצחתו של גנדי, מחרימה את ימי הזיכרון, ותוקפת את

בחודשים האחרונים הובהר לכל מותקפת: אם התוקף מקורב לשלטון השמאל, את מופקרת לגורלך. האידאולוגיה השמאלנית משמשת קרנות המזבח לעבריינים

זכרו בין השאר בנימוק שתקף מינית, הצליחה לשבח את קולט אביטל על האומץ שהפגינה – אבל שכחה את תוכן העדות, כלומר, שהיה גם תוקף מיני לכאורה בשם שמעון פרס. מובן מאליו שביטול הנצחתו ומחיקת מורשתו לא עומדים מבחינתה על הפרק.

התנהלות דומה הפגינה גם מרב מיכאלי, שהתנגדה להנצחת גנדי בנימוק שזו "יריקה בפרצופן של אותן נשים שבהן פגע לכאורה, ומסר של סובלנות מצד הממשלה כלפי פגיעה מינית". והנה, מיכאלי מקבלת בסובלנות מפתיעה את הטענות לגבי מעללי פרס. צו השעה – שתיקה. הגדילה לעשות ח"כ מיכל רוזין, עוד לוחמת נגד הנצחת גנדי, שהסבירה: "עדות אביטל פוגעת עמוקות בזכרו, אך אי אפשר לשכוח את מה שעשה לטובת המדינה". מה נאמר, לא פוליטי בכלל.

קול דממה דקה

לא רק על מעללי פרס שותקות נבחרות הציבור הלוחמניות. הן מלאות רוך גם כלפי אלעזר שטרן, שסיפר בגאווה שגרס תלונות על הטרדה מינית נגד קצינים (שטרן הכחיש לאחר מכן, אך ההקלטה מעידה אחרת). ומילא שטרן הגורס; שר הרווחה הנוכחי, מאיר כהן מיש עתיד, זכה גם הוא לתחקיר "עובדה" שחשף עדויות על הטרדות מיניות לכאורה. והנה, קול לוחמות הצדק נדם, והן יושבות איתו בשולחן הממשלה בשמחה רבה. "גם אני" הפך ל"גם אני שרה".

הסאגה לא נגמרת כאן. למעשה היא נפתחה במינוי פרקליט המדינה החדש עמית איסמן, שהודה בלפחות שתי אמירות מיניות פוגעניות. בעידן הציבורי הנוכחי לא אמור להיות סיכוי למינוי בכיר של מי שהתנהל כך כלפי נשים – וטוב שכך. אך ראו זה פלא, לוחמות מי־טו שלנו לא רק שלא מנעו את המינוי, הן שרות בממשלה הממנה.

ההסבר למוסר הכפול פוליטי לחלוטין. לו היה פרקליט המדינה מינוי מימין, לו היה חשד שהוא איש המחנה הלאומי, הסערה שהייתה מתחוללת הייתה חורכת את דלתות הפרקליטות והממשלה. הפוליטיקאים מימין הנחשדים בהתנהגות מינית לא הולמת מסוכלים מיידית ונאלצים לפרוש, גם בלי כתבי אישום. אבל למי שמגיע מהמחנה הנכון, הכול מותר, הכול נסלח, הכול מתורץ, מטואטא, מושכח ומושתק. הנפגעות יכולות לשכוח מצדק.

הממשלה הפרוגרסיבית ביותר בתולדות ישראל, מוכיחה את הטענה הוותיקה בדבר השמאל: הוא חסר ערכים, להוציא מקיאווליזם כוחני. השמאל בישראל הפך לא רק את המלחמה בשחיתות לעניין פוליטי מובהק, אלא גם את המאבק בהטרדות ותקיפות מיניות.

בחודשים האחרונים הובהר לכל מותקפת מינית: אם התוקף נאמן ומקורב לשלטון השמאל, את מופקרת לגורלך. נפגעות תקיפה מינית לא מעניינות את הפמיניסטיות הלוחמות הללו, כמו זהותו הפוליטית של התוקף. האידאולוגיה השמאלנית משמשת כקרנות המזבח של עבריינים, כולל עברייני מין.

בתנאים שכאלה, מי תעז להתלונן? בחודשים ספורים בשלטון החזירו הפרוגרסיבים את המאבק בהטרדות ותקיפות מיניות עשרות שנים לאחור. זו ה"ִקדמה" של השמאל.

הרוחות בעזה וברש"פ סוערות בעקבות היעלמותם של תשעה פלסטינים בטורקיה: האם הם היו קבלני משנה של המוסד הישראלי, או תומכי חמאס שפעלו בלי ידיעתם למען איראן?

במקביל נועד השגריר הפלסטיני בטורקיה פיאד מוסטפה עם בכירים במשרד הנשיאות הטורקי, שם קיבל אישור להיפגש עם בכירים במשרד הפנים ובמשטרה. אך למרות שיתוף הפעולה, לכאורה, המאמצים העלו חרס. "אין בידינו שום מידע רשמי", אמר השגריר הפלסטיני לכלי התקשורת ברמאללה. "לא קיבלנו מהרשויות בטורקיה שום מידע. המאמצים לאיתור הנעדרים נמשכים".

בשלב הזה החלו סימני השאלה לכרסם. העובדה שלא נמצא ולו שביב מידע במצלמות הרחוב באיסטנבול נשמעה בעייתית. הטורקים טובים בתחום. זו השיטה שבה הם הצליחו לאתר את המפגע במועדון הלילה ריינה באיסטנבול, שרצח 39 איש בליל חג המולד .2017־ב הם עקבו בהצלחה אחר מהלכיו ברחובות איסטנבול עד נסיעתו לעיר קוניה ובחזרה, עד שנתפס. הסיכוי שלא ימצאו ולו רמז על תשעה נעדרים לא נשמע סביר. סימני שאלה החלו לנקר בציבור הפלסטיני.

"המודיעין של הרש"פ סיבך אותם"

לפני שבוע וחצי קפצה הפרשה מדרגה. סוכנות הידיעות שיהאב המזוהה עם חמאס הניחה פצצה תקשורתית, שאמורה הייתה לזעזע את אמות הסיפים בעזה וברשות, ונראה שגם הצליחה. בידיעה שהתפרסמה ב־01 באוקטובר ציטטה הסוכנות את רסול טוסון, חבר פרלמנט לשעבר מטעם "מפלגת הצדק והפיתוח", מפלגת השלטון בטורקיה, וראש אגודת הידידות הטורקית־פלסטינית. "הרשות הפלסטינית סוחרת בבעיה הפלסטינית, והגיעה לדרגת שיתוף פעולה עם הכיבוש נגד העם הפלסטיני", אמר טוסון. "יש לה קשרים עם גורמים חשודים. ההנהגה הטורקית מכירה היטב את פעולות הרשות ואת קשריה עם אותם גורמים".

טוסון, איש האחים המוסלמים, נחשב מקורב לארדואן, וסביר להניח שהדברים לא נאמרו על דעת עצמו אלא משקפים את הדרך שבה בחרו הנשיא ארדואן וצמרת המודיעין בטורקיה להתייחס בעקיפין לפרשה. אבל האזכור של "הכיבוש", בלי לומר את השם המפורש מדינת ישראל או המוסד, לא בא לאשש את השמועות על חטיפה לכאורה בידי המוסד, אלא מצביע על משהו מורכב הרבה יותר, מוזר ולעיתים אף מבלבל.

על פי סוכנות הידיעות של חמאס, ההצהרה של טוסון הגיעה בתגובה לסדרת הדלפות של קבוצה מסתורית בתוך מנגנון המודיעין הכללי של הרשות הפלסטינית, המכונה "קבוצת השהיד ג'אד תאיה - הקצינים החופשיים". ג'אד תאיה היה גנרל של פת"ח שעסק בנושאים בינלאומיים וחוסל בידי חמושים בעזה .2006־ב על פי ההדלפות, קבוצת השהיד ג'אד תאיה התאכזבה קשות ממנהיגותו של מאג'ד פרג' במנגנון הביטחון הכללי הפלסטיני, ושמה לה למטרה לחשוף את פשעיו, שלא לומר בגידותיו. על פי אותה הדלפה, הקבוצה חשפה "פעילות חשודה של מנגנון המודיעין של הרשות הפלסטינית לטובת המוסד הישראלי על אדמת טורקיה, ובכללה מעקב אחר מנהיגים פלסטינים העומדים בקשר עם חמאס בטורקיה, במטרה לחסלם".

עוד עולה מההדלפה כי פעולות שנעשו לטובת המוסד הישראלי התעצמו מאוד בזמן "חרב ירושלים", הלא הוא מבצע שומר החומות. פעילות זו גרמה לכאורה למשבר חריף בין המודיעין של הרשות הפלסטינית ובין המודיעין הטורקי, ותוצאתו המיידית היא היעלמותם של תשעת הפלסטינים בטורקיה. "המודיעין של הרשות סיבך את אותם צעירים פלסטינים בעניינים ביטחוניים מסוכנים שפגעו בביטחון הלאומי הטורקי", נטען.

מנגנוני המודיעין הטורקיים נכנסו להילוך גבוה לאחר שאותם צעירים שהיו במעקב נעו באופן שעורר את חשדן של הרשויות, ובפשיטה עליהם באיסטנבול נמצאו גם סכומי כסף גדולים. מטרתם הייתה איסוף ידיעות על תנועותיהם של אותם מנהיגים פלסטינים, שישראל התקשתה לעקוב אחריהם, כהכנה לחיסולם על אדמת טורקיה. ישראל, לדברי המדליפים, נמנעת מחיסולם בעצמה משום שהיא מודעת היטב לכך שהמודיעין הטורקי עוקב מקרוב אחרי ישראלים, מתוך הבנה שישראל שמה לה למטרה לחסל אנשי חמאס שטורקיה מארחת בשטחה. כך הפך מנגנון הביטחון הכללי שבראשו עומד פרג' לקבלן חיסול של אנשי חמאס בשירות ישראל.

האם בתוך מנגנון הביטחון של הרשות הפלסטינית יש קבוצת קציני פת"ח ששמה לה למטרה לחשוף את מאג'ד פרג'? לחמאס ולאלוהי הפייק ניוז פתרונים. אבל הקמפיין נגד פרג' - וגם נגד סגנו נאסר עדווי - הוא הארסי ביותר עד כה בתולדות היריבות בין פת"ח לחמאס. ואם יש אדם שנוא במיוחד על צמרת חמאס בעזה הרי שזהו מאג'ד פרג', הממונה על שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. לא זו בלבד, פרג' הוא אחד האנשים המקורבים ביותר לאבו־מאזן, מקובל גם על הממשל האמריקני ומוצג לא פעם גם כיורשו הפוטנציאלי של הראיס.

הדם הרע בין פת"ח לחמאס ולאנשיו של פרג' הולך הרבה אחורה. בניסיון להציג את בוגדנותם של פרג' ואנשיו, חוזר חמאס באמצעות סוכנות שיהאב וקבוצת ג'אד תאיה לדוש בפרשת חיסולו של פעיל החזית העממית עומר אנאיף בשגרירות הפלסטינית בסופיה. א־נאיף, רוצחו של תלמיד הישיבה אליהו עמדי בירושלים, שנמלט מהארץ ומצא מקלט בשגרירות בסופיה, נפל לכאורה אל מותו מבניין השגרירות. כעת, על פי הדלפת קבוצת השהיד ג'אד תאיה, זו לא הייתה תאונה. שניים ממקורביו של פרג', ממדוח זידאן המכונה גם "חתול קטן", שהיה ממונה על הביטחון בשגרירות סופיה, ונאסר עדווי המשמש כיום סגנו של פרג', עזבו את מתחם השגרירות ופינו ממנה את חוליית האבטחה בלילה שבו הושלך א־נאיף אל מותו. בסוכנות שיהאב מצטטים כעת את אחיו של א־נאיף הדורש הקמת ועדת חקירה שתחשוף את שיתוף הפעולה של פרג' עם הציונים, שהביא לחיסולו של אחיו באותו לילה מר ונמהר. כמו אז גם הפעם, ממדוח זידאן ונאסר עדווי נושאים באחריות למעצר תשעת הפלסטינים.

בשורה התחתונה, חמאס טוען כעת כי תשעת הפלסטינים שנעלמו נעצרו ומוחזקים אצל שירותי

רן ברץ

he-il

2021-10-22T07:00:00.0000000Z

2021-10-22T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/281831466933496

Israel Hayom