יצחק שמיר נהג לומר שהוא יושב בממשלת האחדות עם שמעון פרס "בחירוק שיניים". השנה הייתה ,1984 וממשלת האחדות הפריטטית הראשונה עם הליכוד והעבודה אך זה הוקמה. המסר של שמיר היה שהוא שותף לישיבות ממשלה עם השמאל, אבל עושה הכול בחוסר ברירה אחרי שהציבור לא העניק רוב לימין.

גם איילת שקד יושבת בממשלה הזאת בחירוק שיניים, והיא דואגת להפיץ את הזעם בכל פורום כמעט. היבול של השבועיים האחרונים מרשים במיוחד. מאז חזרה מביקור באיחוד האמירויות לפני שבועיים, שרת הפנים לא מפסיקה להתעצבן ולרטון, לכעוס ולהתעמת עם כל מי שזז במרכז או בשמאל. אבו־מאזן רוצה להיפגש איתה? "לא אפגש עם מכחיש שואה שמשלם בעבור רצח יהודים", היא מגיבה.

השותף בממשלה, השר עיסאווי פריג', אמר השבוע כי "הממשלה לא תקים באביתר לא ישיבה ולא כלום". שקד ענתה מיד: "מילים חסרות משמעות". השותפים הקואליציוניים מרע"ם מאשימים כי "שקד תוקעת מקלות בגלגלים, מעכבת תקציבים ומונעת את הרחבת תחום השיפוט של הרשויות הערביות". שקד דווקא מרוצה. המריבה הזאת עם הערבים טובה לה, כשם שהיא משרתת את האינטרסים של מנסור עבאס.

ביום שני יצאה שקד נגד שני שרים נוספים בממשלה, כמובן מהמרכז ומהשמאל, אחרי נאומיהם בכנסת ביום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין. השר יאיר לפיד אמר כי "הצאצאים האידאולוגיים של יגאל עמיר יושבים בכנסת". דברים דומים אמר השר ניצן הורוביץ בישיבת סיעת מרצ באותו יום. אנשי הציונות הדתית עזבו את אולם המליאה במחאה, ואת החיפוי העניקה להם כצפוי השרה שקד. "תיוג מצביעים כמתנקשים בדמוקרטיה הוא עוול נוראי", טענה.

ובכל זאת, יש כמה הבדלים בין יצחק שמיר ושרי הימין שישבו בממשלה עם פרס והעבודה בשנות השמונים, ובין איילת שקד בממשלת בנט־לפיד. לשמיר היה אופק פוליטי. אחרי שנתיים עם השמאל חיכתה לו הרוטציה וראשות הממשלה. היה לו שווה לשבת עם חבריו בזעם עצור.

לשקד אין עתיד פוליטי ברור. היא אומנם תהיה שרת המשפטים אחרי הרוטציה, אבל כל מה שהיא עושה היום מיועד למצוא לה בית חדש. האופציות שלה בימין הולכות ונסגרות. ידידי האסטרטג הפוליטי רונן צור פרסם השבוע מאמר ובו טען כי שקד חופרת מנהרה ממשרד הפנים עם פתח יציאה במרכז הליכוד. צור טועה. הפתח הזה חסום, ולא משנה באיזה חוזק ובאיזו עוצמה תדפוק שקד מלמטה.

שקד הייתה לא מזמן היקירה הפוטנציאלית של הליכוד. בנימין נתניהו וחבריו ביקשו שתערוק מימינה, והבטיחו לה שריון בליכוד מכף רגל ועד ראש, וביטחונות לכמה דורות קדימה. לפני כמה שנים הפיץ דוד ביטן, שהיה הספונסר של שקד בליכוד, סקר שלפיו היא המועמדת המובילה בין המתפקדים בקרב על ירושת נתניהו. שקד העדיפה תמיד את הברית ההדוקה עם נפתלי בנט, ועכשיו, אחרי הקמת הממשלה, אין לה בליכוד דריסת רגל.

שלשום הודיעה שקד בוועידת השלטון המקומי שהיא מתנגדת לחוק גדעון סער, שנועד למנוע מנאשם בפלילים, קרי בנימין נתניהו, להרכיב ממשלה. שקד זכתה לאהדה רגעית בקבוצות של הליכודניקים, לא יותר. כל מי ששותף בדרך כזו או אחרת בממשלת בנט לא ימצא את עצמו בעמדה בכירה בליכוד, ולא משנה כמה מאבקים והצהרות לטובת עמדות הימין הוא יביא באמתחתו. בחוקת הליכוד יש גם כמה תיקונים חשובים שנועדים למנוע צירופים כאלה, ולא רק משקד.

שקד אולי מתייסרת בממשלה הזאת, אבל אין לה באמת סיבה אידאולוגית טובה. לפי שעה, ממשלת בנט־לפיד הרבה יותר ימנית מזו של נתניהו

אוזלת היד של השמאל

שקד אולי מתייסרת בממשלה הזאת, אבל אין לה באמת סיבה אידאולוגית טובה. לפי שעה, ממשלת בנט־לפיד הרבה יותר ימנית מזו של נתניהו. באוגוסט האחרון, זמן קצר אחרי שחזר מפגישה עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, נפגש ראש הממשלה בנט עם ראשי מועצת יש"ע בלשכתו ודיווח להם כי שלוש פעמים אמר "לא" לביידן בבית הלבן: פעם אחת בנושא הקפאת הבנייה בהתיישבות; פעם שנייה בעניין הקונסוליה לטובת הפלסטינים בירושלים; ופעם שלישית בנושא האיראני, מול בקשה של הנשיא האמריקני שבנט לא פירט.

בממשלת בנט המדיניות המוצהרת היא שאין ולא יהיה משא ומתן מדיני, והסיפוח בשטחים רק הולך ומתרחב. שכונות ענק הולכות לקום מסביב לירושלים, כמעט עד פאתי רמאללה. בשבוע שעבר אישרה הוועדה המקומית בירושלים הפקעת שטחים לטובת בניית השכונה הגדולה המתוכננת בגבעת המטוס. הוועדה אישרה הפקדה של תוכניות הרחבה גדולות בפסגת־זאב. גם הבנייה השנויה במחלוקת באזור ,E-1 בין ירושלים למעלה־אדומים, תופסת תאוצה אחרי שנים, ובשבוע הקרוב יחלו הדיונים בהתנגדויות לתוכנית. בעוד חודש תובא לדיון התוכנית הגרנדיוזית להקים שכונה ענקית בעטרות, מעבר לקו הירוק.

הממשלה הזאת אישרה הקמת 2,200 יחידות דיור בהתנחלויות הקיימות. הממשלה אישרה גם לערבים בניית 1,000 יחידות דיור בשטחי ,C אבל כאשר שלמה נאמן וחבריו בגוש עציון הביעו התנגדות להרחבת הכפר הפלסטיני חרבת־זכריה, החליט שר הביטחון גנץ לשקול מחדש את התוכנית.

לכולם ברור גם כי באביתר תקום התנחלות חדשה, אחרי שהתברר כי יש שם אדמות מדינה. מפלגת העבודה שותקת, מרצ מתוסכלת, ח"כ מיכל רוזין מתלוננת על אנשי רע"ם שהסיפור הפלסטיני בשטחים בכלל לא מעניין אותם, והכול רק מעיד על אוזלת היד של השמאל בממשלה הזאת. 17 מנדטים של העבודה, מרצ ורע"ם שותקים וכמעט מתבטלים מול הימין והמרכז.

איילת שקד יכולה לבוא עם הנתונים הללו לפגישות עם מתנגדיה הגדולים. היא יכולה להסביר כי בתוכנית המאה חילק נתניהו את השטח וגם את ירושלים, אבל לא יעזור לה כלום. בנט יכול להחיל ריבונות מלאה, אבל בעיני האופוזיציה הימנית־חרדית־דתית שקד בגדה בערכים שלה, הצטרפה לממשלה עם תומכי טרור שעובדת נגד ההתיישבות, חותרת תחת מוסדות הרבנות ומבנה הכשרות, ומשנה את הסטטוס־קוו בכותל.

מבחינת אנשי האופוזיציה, שקד גנבה עם בנט שישה מנדטים והקימה ממשלה, גם אם מנעה בחירות חמישיות והרות אסון. הם יחכו לה בכל פינה, ילעגו ל"משחק השקרים" שלה, ולא משנה אילו שיתופי פעולה היא תבנה עם שמחה רוטמן מהציונות הדתית בעניין חוק האזרחות השנוי במחלוקת. הארסיים ביותר יהיו הדוברים מהליכוד, שרק לפני כמה חודשים התחננו לשקד שתצטרף אליהם. וכך, אחרי ששקד התקשתה באנגלית בוועידת הג'רוזלם פוסט, הציע הדובר של נתניהו טופז לוק שתיקח שיעורי אנגלית במקום לנסוע לדובאי. אז מה הפלא ששקד לחוצה כל כך, משתדלת ומתחננת על נפשה?

מקיפה. עד שלא אראה שמתבצע תהליך שורשי עמוק, אני לא מתכוון להרפות".

מכים על חזהו של האחר

ימים ספורים לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הכינה העיתונאית מיכל סלע כתבה לעיתון "דבר השבוע", לקראת יום השנה ה־22 לפטירתו של דוד בןגוריון. במסגרת הכתבה ראיינה סלע שורה של אישים שהכירו את בן־גוריון, ובהם שמעון פרס, הסופר ס' יזהר, וד"ר צבי צמרת שהיה אז מנכ"ל יד בן־צבי. צמרת הפליג בשבחו של בן־גוריון ומנה צעדים מעוררי השתאות שעשה ערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, אבל אחרי דברי השבח גם מתח עליו ביקורת. בין השאר הוא קבע כי "בן גוריון הוריש לנו את השנאה", וכראיה לכך הקריא לפני העיתונאית דברים קשים מאוד שכתב בן־גוריון בשנות השישים לחיים גורי, על יריבו הפוליטי מנחם בגין. אחרי הציטוטים המזעזעים אמר צמרת לסלע כי בימי בן־גוריון מפא"י וגוש השמאל היו דומיננטיים, ולכן לא הייתה לו בעיה לגדף את הימין הקטנטן בראשות בגין ולהטביע עליו תוויות בלתי נסבלות.

"אולם היום", אמר צמרת, "כשהשמאל והימין שווים בכוחם, ההשתלחות של רבין באנשי הימין היא סכנה נוראה, והשנאה בתוכנו עלולה להוליד מלחמת אחים ולהביא לרצח ממש". יומיים לאחר הריאיון רצח יגאל עמיר את רבין. סלע התקשרה לצמרת נרעשת. "ניבאת את הרצח", אמרה לו. צמרת הגיב: "לא העליתי על דעתי שכך יקרה, אך חשתי את המתח העצום באוויר והייתי מודאג מאוד".

את הסיפור הזה, שטרם פורסם, סיפר לי ד"ר צמרת השבוע. שוחחנו על ספר חדש, "העשור החמישי" (הוצאת ראובן מס), שהוא נמנה על עורכיו. הספר מרכז מאמרים בתחומים שונים סביב העשור שבין 1988 ,1998־ל ומטבע הדברים מתייחס בהרחבה גם לרצח רבין, אחד האירועים הקשים בעשור הזה.

אחרי הרצח הוזמן צמרת להתכנסויות רבות שהתיימרו לאחד את העם ולאחות את הקרעים, אך לדבריו בכל ההתכנסויות הללו כל אחד הכה על חזה זולתו, ואיש לא קיבל אחריות על חוגו שלו. רצח רבין חיזק את השקפת עולמו שהחברה הישראלית צריכה לחזק את המרכז הפוליטי. גם היום הוא מתעקש להגדיר את עצמו כאיש מרכז. הוא כנראה היחידי שיכול להתהדר בפרסים שהוענקו לו גם מימין וגם משמאל. מצד אחד פרס מוסקוביץ' לציונות, מצד שני פרס בן־גוריון. צמרת ממעט להתבטא בתחומים פוליטיים, אבל השבוע, מול המשך הוויכוחים וחילופי ההאשמות בין המחנות באירועי הזיכרון לרבין, הוא הרגיש צורך למחות את מחאת אנשי המרכז. "נמאס לי מהמצב שבו צד אחד צועק על הצד השני 'הסתה הסתה', אבל לא מכה על החזה של עצמו", הוא אומר, ומבהיר: "אני אומר את זה על שני הצדדים".