מסורת רבת־שנים קובעת כי ביום הזיכרון לרצח הנורא של ראש הממשלה יצחק רבין, יש לצאת בחומרה נגד הסתה באמצעות הסתה. חוקי הז'אנר קובעים כי יש להתבטא בחריפות בגנות הימין, הדתייםלאומיים ונתניהו, ולהאשים כל אחד מהם באחריות אישית וקולקטיבית לרצח. היה והנ"ל העזו לכפור בהאשמות או לחשוף הסתה פרועה נגד המתנחלים, הדתיים־הלאומיים או נתניהו, תגובתם תסומן כהתקרבנות הגובלת בזילות הרצח. הנ"לים לעיל יישלחו לחדר לחשוב טוב־טוב על מה שעשו, כשהם מלווים בגל הסתה נוסף.

שר החוץ יאיר לפיד הוא שומר מסורת. וכמו שומרי מסורת אחרים, הוא אולי לא מדקדק בכל חומרות ההלכה, אבל את הפולקלור הוא מקיים בהידור. נאומו במליאת הכנסת בישיבה המיוחדת לציון יום השנה לרצח היה מפגן של דורסנות שחצנית וחסרת אחריות, שמאפשרת טעימה קטנה ממה שמצפה לנו עם תחילת כהונתו כראש ממשלה. "יש קו ברור בין רצח רבין לשנה האחרונה", פתח ראש ממשלת הריפוי החליפי את נאומו המפלג. "שניהם חלק מהמאבק הישראלי הגדול. הוא לא בין ימין לשמאל. המאבק הישראלי הגדול הוא בין אנשים שמאמינים בדמוקרטיה לאנשים שמנסים להרוס אותה". בהמשך הוסיף: "הבחירות האחרונות היו משאל עם על הדמוקרטיה. על השאלה אם אנחנו עדיין רוצים לחיות במשטר דמוקרטי עם שלטון חוק, או שאנחנו רוצים לעבור למשטר פופוליסטי, סמכותני, קיצוני ולאומני. על זה היו הבחירות. זוהי החלוקה בין הקואליציה לאופוזיציה. לא שמאל וימין; אלה שמאמינים בדמוקרטיה מול אלה שנמאס להם מהדמוקרטיה. אלה שרוצים לאחד את העם, מול אלה שרוצים לפרק אותו". הבנתם נכון, אם לא הצבעתם לאחת ממפלגות השלטון הנוכחי – שמנוהלות ברובן המכריע על ידי שליט יחיד דוגמת לפיד עצמו – אתם אויבי הדמוקרטיה.

עזות המצח של לפיד מתחילה בחוצפה לכנות "רצון העם" ו"ממשלת אחדות" ממשלה שהמפלגה הגדולה ביותר בישראל – ובפער – אינה נמנית איתה. היא ממשיכה בשיסוי החריף שבטענה המרושעת כאילו "צאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר יושבים היום בכנסת ישראל. מקבלים לגיטימציה, אורחים רצויים בכל האולפנים. אילולא חוללנו את הנס של ממשלת השינוי, הם היו עכשיו שרים בממשלה". אדריכל הממשלה המתחברת למפלגות תומכות טרור, האיש שרק לפני רגע הסביר למתקשים שדמוקרטיה היא דעת הרוב, יוצא נגד נבחרי אותו רוב שנדרש מהלך סיבובי מלא איבה אישית כדי לעקוף אותו. ממשלת בנט־לפיד היא לא מה שרוב העם הצביע בעדו. היא גם לא נס, היא תאונת עבודה.

"אדם זועק את שחסר לו", אמר בגאונותו מאיר אריאל. חסרה לו אחדות, צועק אחדות. חסרה לו לגיטימיות, זועק לגיטימיות. חסר לו רצון העם, זועק רצון העם.

את כל זה שומע ראש הממשלה הנוכחי ושותק. האיש שהחזיר את הכיפה לראשו בעקבות ההסתה נגד הימין והדתיים ונתניהו סביב רצח רבין, יושב כעת בכיסא הבכיר ביותר במליאה ולא פוצה פה. גם כשחברת מפלגתו שירלי פינטו ממחזרת את השקר על ההסתה מהמרפסת ההיא בכיכר ציון (תוך שהיא גונבת מילה במילה מצייצן אחר), הוא לא מגנה ולא מתקומם ולא מתקן. קול דמי אחיו האידיאולוגיים זועק דיבה מן האדמה, והוא קורא לקטסטרופה הזו אחדות.

בניגוד לעבר, ההקלטה מההפגנות בכיכר ציון זמינה כיום לכל גולש אינטרנט. המעוניינים יכולים לראות את תגובתו האותנטית של נתניהו לקריאות "רבין בוגד". שוב ושוב הוא מכריז: "הוא לא בוגד, הוא טועה". אבל את המסיתים נגדו זה לא מעניין. גם לא ממש מעניין אותם ש"מחנה השלום" שבר כבר לפני כשני עשורים את שיאי קריאות ה"בוגד" כשצעק זאת לעבר נתניהו, וגם ִשכלל את העסק בשורת ביטויים שעניינם מרד בזכותו ובזכות בני ביתו להתגורר במעון ראש הממשלה או להתקיים. הם מעדיפים להשאיר את נתניהו על המרפסת המדוברת ביותר בתולדות העמים מאז רומיאו ויוליה, ובטקסט מסולף. בלי לשמוע, בלי לראות.

כשנה לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות השערורייתית, פרסם לפיד טור דידקטי נגד הציונות הדתית. "זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו", כתב שם. ״המניע היה אחר לגמרי. הפרת האיזון העדין בין חברת המתנחלים לבין החברה הישראלית. הוחלט ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם דמוקרטיה". בין השורות הקפיד לפיד להבהיר שפינוי חבל ארץ שלם – מהלך שיביא לימים מטר טילים על חצי מדינה - היה גביית מחיר הוגן על רצח רבין. יעברו עוד כמה שנים עד שאותו לפיד – הפעם כפוליטיקאי מתחיל – יודה שההתנתקות הייתה טעות; אבל היי! כדרכו בקודש, שחור על גבי עיתון, הוא העביר את הסרוגים שיעור חברה, אז היה שווה. השבוע, ביושבו כראש הממשלה החליפי של ישראל, הוא שב לאותו פוזיציה יהירה, מחנכת, מענישה ומתעלמת מההשלכות. על הדרך הוא העמיק עוד קצת את הקרע הפנים־ימני; מחלק אותו לטובים ורעים, כדרכו מאז חבירתו לשי פירונים למיניהם, מעלה על נס את ה"מתונים" ומרסק ומשמיץ "קיצוניים־לאומניים".

האיש הזה עתיד לעמוד בראש ממשלת ישראל. כפי שאיים בנאומו באירוע הממלכתי: "אנחנו פה להרבה זמן. אנחנו לא הולכים לשום מקום". על יצירת המופת הזו חתום לא אחר מאשר איש הציונות הדתית עצמה – ולגמרי לא מאסכולת פרידמן־שטרן. נפתלי בנט הוא האיש שימסור את מושכות המדינה לידיים תאוות נקם וחסרות אחריות. עם כל הכבוד לזועקי "בנט נוכל" הקוראים למרוד בלגיטימיות של היותו ראש ממשלה, זהו העוול האמיתי של בנט. ראש הממשלה הנוכחי שיחק משחק מלוכלך במיוחד, אבל בפוליטיקה המקומית כבר ראינו ועוד נראה משחקים מלוכלכים למכביר. המאבק נגד העומד בראשות שששביעיות ימינה בגלל הדרך המעוותת שעשה לראשות הממשלה, הוא מלחמת האתמול. זה לא ישנה את המציאות, ובעיקר לא ירתיע מהסכנה הבאמת־קריטית שעומדת בפני ישראל. העוול האמיתי שעשה בנט למחנה הלאומי הוא שהאיש כרע על ברכיו, השתטח ושם עצמו כגשר על מים סוערים שדווקא כן מתחבטים בין ימין ושמאל. הוא עצמו נרתם להזזת נתניהו, תוך שהוא מפרק את הימין וסולל מעקף שערורייתי עבור מי שמייצגים דעת מיעוט בעם.

בניגוד לטקסטים הרומנטיים של לפיד – תסריטאי מוכשר למדי – המציאות המזרח־תיכונית לא מתרשמת מהניתוח הסוציולוגי שסיפק השבוע. יש ימין ויש שמאל. יש פה עניינים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם מאשר נקמות של מחנה שוחרי אוסלו במחנה שאחז בקול ההיגיון. ולאיש הזה סלל בנט את הדרך לכהונה נוחה, תוך שהמחנה האידיאולוגי ממנו בא ובשמו נבחר מתפרק כעת לחלוטין, בחסותו ובאדיבותו. זה העוול, זה החטא. 0

הגשר שדורכים עליו