כמו בכל שנה, גם השבוע הבטחתי לעצמי שלא אגרור את התודעה שלי יותר מדי לכל נושא יום הזיכרון ליצחק רבין. די, נמאס לי. כמו סדרה טובה שלא יודעת מתי לעצור ומתעקשת להמשיך לעונה ,26 גם יום הזיכרון השנתי הזה מיצה את עצמו בעיניי. בעונות הראשונות הייתי ילד בחטיבת ביניים שספג ממורים שונים האשמות קולקטיביות. לשמחתי עוד לא הייתי ממש ימני באותה תקופה או בעל איזושהי תודעה פוליטית, ויותר התעסקתי בשאלות אידיאולוגיות הנוגעות לכיבוש, אבל כיבוש של סיוון היפה מהכיתה המקבילה (היא כמובן מעולם לא נכבשה).

אחר כך התבגרתי, ואיתי התודעה, ונהייתי מעורב יותר, וכועס יותר, ותוקפני יותר ביום הזה. סירבתי לשחק את המשחק ולהשפיל ראש ונגחתי מטאפורית בכל מי שהעז להגיד לי שאני או המחנה שלי לא בסדר. אבל השנים עברו, וגם הזעם שכך, ולפני כמה שנים איבדתי עניין. רוצים להאשים? תאשימו. רוצים ללכלך? טנפו בכיף. סליחה על הציניות, אבל זה “החג שלכם“, ואני בטח לא אקבע לכם מה המנהגים שלו.

אבל השנה, משהו השתנה. משהו שלפתע החזיר אותי להתעסק ביום הזה על כל המשמעויות שלו. והכל בגלל הודעת וואטסאפ אחת. הקבוצה: הורי כיתה א2 תשפ“ב. ההודעה: “תזכורת, מחר טקס רבין, כולם צריכים להגיע עם חולצת ביה“ס לבנה“.

כלומר, ידעתי שהילד גדל. בכל זאת, הוא כבר הולך לבית ספר ומכיר שירים של מבוגרים ואומר לי שאני עושה לו פדיחות, אבל רבין? הוא עוד צעיר מדי לרבין. רבין זה נושא מורכב, זה אפילו לא שואה או יום זיכרון שאפשר לחלק לו במוח לטובים ורעים ולהתקדם הלאה יחסית בקלות. מה רבין עכשיו? תנו לי להכין אותו קודם. ד"ר זמרי הכינה לו את חולצת בית הספר הלבנה ואני הכנתי אותו אינטלקטואלית והקראתי לו את הסכמי אוסלו. טוב, לא באמת, רק אמרתי לו שיהיה טקס לזכר מישהו שקוראים לו רבין, ושאם הוא רוצה לדבר איתי על זה, הוא מוזמן. הוא שאל מי זה רבין ומה קרה לו, ועניתי שאני לא רוצה לעשות לו ספוילר ונדבר אחר כך. האמת שלא ידעתי לאיזה עומק מגיעים איתם ואיפה פדגוגית מומלץ לעצור, אז אמרתי שנדבר כשיחזור.

בארבע וחצי הוא חזר. ביקשתי ממנו את מה שאני מבקש בכל יום - “ספר לי משהו אחד שלמדת היום“. הבנתי כבר שאם אני שואל אותו סתם “איך היה“, הוא מפטיר “כיף“או “סבבה“וממשיך הלאה. איכשהו דווקא הבקשה לספר רק משהו אחד, גורמת לו לדבר.

“אחד הילדים בכיתה נרדם והמורה ביקשה מאיתנו לא לצעוק כדי שהוא לא יתעורר, אז לחשנו כל השיעור“. אוקיי, אין רבין בינתיים. התלבטתי אם לשאול אותו איך היה בטקס, אבל החלטתי לכבד את העובדה שד“ר זמרי לא בבית ולחכות עם זה כדי שנשאל אותו יחד.

הרבין הראשון שלו

בערב נמרחנו מול החדשות שסיקרו את סערת הנאומים בכנסת, והעולל, שלאחרונה נמצא איתנו בסלון בערב כי הוא לא מאמין בלישון, שמע את יונית אומרת את השם רבין. “אבא, נכון רצחו את רבין?", הוא הפתיע בשאלה. הסתכלתי על שירן, היא הסתכלה עליי, ויונית הסתכלה על שנינו.

“כן חמוד, אתה יודע מי הוא היה". הוא חשב קצת ואמר שכן. הם למדו היום שהוא היה ראש ממשלה ורצח אותו מישהו שלא הסכים עם הדברים שהוא אומר. בחדשות הראו את יונתן בןארצי ויאיר לפיד מעליבים את אבא, ואני חככתי בדעתי אם יש לי כוח להסביר לעולל קצת על הימים ההם, והחלטתי שעוד מוקדם מדי. הוא סיפר לי שלימדו אותם שאלימות זה רע ושגם כשלא מסכימים אסור להרים יד, ולגיל שלו זה נראה לי הסבר מספק.

העולל איבד עניין ביונית וחזר לטלפון שלו, ואני נזכרתי באבא שלי ובכמה לא פשוט היה להיות אבא בתקופה ההיא. אני זוכר את הטלפונים ממנו בכל פעם שעליתי על אוטובוס, אני זוכר את הפעם ההיא ששמתי את הטלפון בתיקון בקניון בעפולה ואז היה פיגוע בשוק, מטר משם, ושמעתי את היריות ורצתי לקניון להביא את הטלפון כדי שאוכל להתקשר להורים להגיד שהכול בסדר. וואלה, אומרים שהורות מכניסה לפרופורציה, ובכן ברוך השם שלא יצא לי לגדל עוללים בתקופה ההיא. מרחם על כל מי שנאלץ להתמודד עם החרדה הקיומית הזאת לגורל ילדיו בכל יציאה למסיבת פורים. עם החרדה הזאת בכל פעם שאיזה מטוס עושה בום על־קולי, ואתה מתלבט אם הרעש הגיע מלמעלה או מכיוון התחנה המרכזית.

אני שומע בכל יום זיכרון לרבין איך נקטעה לנו התקווה ועברנו מאור לחושך, ועוד מיני קלישאות שגורמות לי להיזכר בכוח בתקופה שהייתי רוצה לשכוח. מדברים הרבה על הסבל הנורא של הלומי קרב, אז אני ממש לא ברמה של הלם קרב, אבל אני לגמרי הלום ניינטיז. ועם כל הכבוד “לצאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר בכנסת" כמו שקרא להם החליפי, אותי, כהורה לעולל ושני זאטוטים, הרבה יותר מפחידים הצאצאים האידיאולוגיים של דרך שחרכה לי את הילדות.

העולל נרדם ואני שמחתי ששרדתי את הרבין הראשון שלו. האמת שאני קצת מחכה שיתבגר. שירן שאלה אותי השבוע אם אני חושב שהילדים שלנו יהיו מעורבים חברתית ופוליטית, אמרתי לה שאני לא יודע, אבל מקווה שכן. היא שאלה מה אעשה אם הילד שלי יבחר בצד שלה, או כמו שאני קורא לו - הצד הטועה. אמרתי לה שזה יהפוך את ארוחות שישי להרבה יותר מעניינות.

יום למחרת בדרך לבית הספר ניצלתי את הזמן עם העולל להרחיב לו עוד קצת על רבין, ולספר לו על הלוחם שהיה. על כמה רצח זה רע, ואלימות לא פותרת שום דבר, ועוד דברים שהורים אומרים לילדים כי חשוב. רגע לפני שירד מהאוטו, הוא חשב רגע ושאל אותי: “אבא, תגיד, נכון עזה רוצה להרוג אותנו?“

נו מה עכשיו? אתה בן ,6 ילד. פלסטינים זה לגיל תשע־עשר ככה, אולי. 0