התגלות והיעלמות, חשיפה והסתרה, הם המוטיבים המובילים את פרשתנו. שם הפרשה, "וירא", שואף כמובן לראיית הדברים ולא לכיסויים, ואולם הפרשה נפתחת דווקא בהיעלמות שמו של אברהם. לאחר ברית המילה, אותה עבר בשלהי פרשת לךלך, ישנה סדרת פסוקים שבהם אברהם פועל באינטנסיביות אבל ללא אזכור שמו. כינויי גוף שונים מחליפים את הזיהוי הפשוט לכאורה, "אברהם". שמו חוזר אליו רק כשהוא מגיע לאוהל רעייתו (יח, נ).

האם ניתן לקשור זאת בחוויה המכוננת של ברית המילה, אשר קובעת לו למעשה זהות חדשה? האם אנו נרמזים על התפתחות דרמטית אחרת בתודעתו של אברהם, בכל הנוגע לנוכחותו מול א־לוהים? אין לדעת, אך יש להקשיב לפעולות המדווחות עם הגעת המלאכים לביתו, אל מול שמו הנאלם בזרימת הפסוקים.

שרה גם היא מציצה ונסתרת. היא שומעת מפתח האוהל, והיא צוחקת בקרבה ולא בגלוי. "ההסבר" של א־לוהים לצורך שאברהם יעודכן על האירועים הצפויים לבוא, מנוסח גם הוא מעולם הגילוי והכיסוי: "ַהְמַכֶּסה ֲאִני ֵמַאְבָרָהם ֲאֶׁשר ֲאִני עֶֹׂשה" (יח, יז). באופן מטפורי, ה' "יורד" לעולמנו כדי לבדוק מה אכן קורה בסדום ובעמורה.

אזור הדמדומים

גם באירועי סדום נמשכת האווירה של חשיפה והסתרה יחד. בנות לוט מוסתרות בבית, ואנשי סדום החוטאים מבקשים לפרוץ לתוכו ולבטל את האינטימיות המשפחתית והמוסרית. הסנוורים שבהם הם מוכים מסתירים מהם את יכולת החשיפה. נמצא שדווקא האור עצמו הוא המאפשר כאן את הסתרת המראה הכמוס (יט, יא), כאשר המילה "פתח" רחבה הרבה יותר מאשר רק פתח של בית.

"השחר" עומד לחשוף את סדום לגורלה המר (יט, טו). מובן שהדרישה מלוט להימנע מלהביט לאחור אמורה גם היא לקיים הבדלה כלשהי בין האיום הנסתר ובין אפשרות ההצלה. יכולתו של לוט להימלט מהחורבן מוגבלת, ובאה לביטוי בשם העיר "ִמְצָער" (יט, ב) דהיינו הדבר הפחּות יותר, המצער יותר, שרק אליו לוט מסוגל להיחשף. לעומתו, אברהם מסוגל "להשקיף" על המציאות ולהתמודד עם סודותיה (יט, כח).

המציאות הכוללת כה מוכחשת על ידי לוט ובנותיו, עד שתחושתן היא שלא רק סדום חרבה, אלא שכבר "ְוִאיׁש ֵאין ָּבָאֶרץ" (יט, לא). היין, כמו אצל נח, שב להיות כעין פתרון דמדומים בין ראיית המציאות ובין הכחשתה, והבנות משכרות את אביהן.

גם פרשת המסע של אברהם אבינו לגרר אפופה באווירת המסתור. שרה אמנו מוצגת כאחותו, ואבימלך מתוודע לטעותו בחלום הלילה. אברהם מסביר שהסתרה זאת חיונית במקום שאין בו יראת א־לוהים (כ, יא), כיון שבמקום שכזה המציאות דחויה בפני דמיונות. ההסתרה והרתיעה מראיית העובדות חלה גם על הגר. היא אינה מוצאת דרכה במדבר באר שבע, ומנסה להרחיק את ישמעאל ממנה כדי שלא תראה במותו (כא, טז). תהליך הריפוי שלה

נבואה.

החשיפה המלאה בפרשת "מחבואים" זאת באה בעקדה. בתחילת פרשתנו אנו מוצאים: "ִּכי ְיַדְעִּתיו ְלַמַען ֲאֶׁשר ְיַצֶּוה ֶאת ָּבָניו..." ובסופה במהלך עקדת יצחק: "ִּכי ַעָּתה ָיַדְעִּתי ִּכי ְיֵרא ֱא־ֹלִהים ַאָּתה" (כב, יב). אברהם זוכה לכך שהשם "יודעו" אישית, כפי שיקרה בעתיד גם עם משה רבנו. הרי אין א־לוהים "זקוק" לניסוי העקדה כדי לדעת משהו על אברהם. כמעט להפך, א־לוהים יודע בנבואה את אברהם דווקא משום שהוא ירא א־לוהים. ובכך, מחבואי הנפש נחשפים בשליחותו של העברי הראשון.