קריאתו של אברהם אבינו מפרשת השבוע "ַוִּיְקָרא ָׁשם ְּבֵׁשם ה' ֵאל עֹוָלם" (בראשית כא, לג), מזמנת לנו הצצה לאופן שבו תפס הרמב"ם את מגמתו היומרנית במיזמים הגדולים שהעניק לעולם. יותר מעשרים וחמש פעמים הציב הרמב"ם את הקריאה הזו, "בשם ה' אל עולם", בראש כל אחד מספריו – בספר המצוות, בפתיחת כל אחד מי"ד חלקי משנה תורה, בפתיחת פירושו לכל אחד מששת סדרי משנה, בראש כל חלק משלושת חלקי מורה הנבוכים, במאמר תחיית המתים ועוד. מה ביקש הרמב"ם להעביר במסר זה, וכיצד הדבר יכול להיות רלוונטי לזמננו?

בסוף מורה הנבוכים מנסח הרמב"ם את מטרתו של האדם בעולם בשלושה צעדים: שלמות האדם שיתפאר בה באמת היא: א) מי שיזכה בהשגתו יתעלה כפי יכולתו; ב) ושידע כיצד היא השגחתו על ברואיו בהבאתם למציאות ובהנהגתם; ג) ושבדרכיו של אותו אדם לאחר אותה השגה יתכוון תמיד לחסד צדקה ומשפט, כהידמות לפעולותיו יתעלה.

שלושת ההישגים מדורגים מלמעלה למטה, אך סדר רכישתם הפוך – מלמטה למעלה, מן הפשוט למופשט, ומכל מקום הם מופיעים רצוא ושוב בחיי האדם: אדם מתעלה מלמטה למעלה, ומתוך כך פועל מלמעלה למטה. דוגמה לדבר, אדם מעצב את אופיו שלא לכעוס, ואז הוא פנוי להבין עניין עמוק, והבנת העניין העמוק תביא למעשה טוב.

ההישג הגבוה ביותר בחיי האדם על פי הרמב"ם הוא הכרת ה', הכרת האמת. זו המטאפיזיקה, או במינוח בעלי הסוד – "מעשה מרכבה". בתרגום מסוים ומסויג לימינו אפשר לומר שהישג זה הוא הפילוסופיה של הבנת המושגים המופשטים והיסודיים, כמו: מיהו ה'? מהם החיים? מהו הטוב? מהי האמת? ומהי הנפש?

ההישג השני הוא להבין כיצד ה' מנהיג את העולם, או לשון אחר: להבין איך העולם הזה מתנהל. בהישג זה נכללים מדעי הטבע, שאז כונו בשם הכללי "פיזיקה", והיום התרחבו לשלל מקצועות כמו פיזיקה, ביולוגיה, כימיה וכדומה. שני צעדים אלו הולכים ומשתכללים מדור לדור.

ההישג השלישי הוא פעולות מעשיות של "חסד, צדקה ומשפט", פעולות שאינן יונקות מן המוסכמות החברתיות אלא מן החיקוי של ההישג הקודם, הכרה כיצד ה' פועל בעולם. זוהי מצוות ההידמות, המורה לפעול על פי דרכיו של ה'. להישג זה יש היבט אישי בעבודת המידות והיבט מדיני־חברתי בבניית מרחב של קהילה, עם וחברת מופת המממשים רעיונות אלו.

והנה, כאן מחבר הרמב"ם קריאה שהיא מרעננת גם בדור הזה, למבקש להיות אדם שלם: להיות מעורב בהישגים תבוניים ובהישגים מעשיים־חברתיים גם יחד. זוהי משמעות תיאורו של אברהם כשומר "ֶּדֶרְך ה' ַלֲעׂשֹות ְצָדָקה ּוִמְׁשָּפט" (בראשית יח, י).

עמודו של עולם

מסר זה, המיועד לכל בן אנוש, מהווה בעיני הרמב"ם את מטרת החיים של האדם. במשנה תורה מתאר הרמב"ם את פועלו של אברהם אבינו, מחולל מהפכת הייחוד, ואת פנייתו לכל העולם: ְוִהְתִחיל ַלֲעמֹד ְוִלְקרֹות ְּבקֹול ָּגדֹול ְלָכל ָהָעם ּוְלהֹוִדיָעם ֶׁשֵּיׁש ֱאלֹוַּה ֶאָחד ְלָכל ָהעֹוָלם, ְולֹו ָראּוי ְו ִכ ְמ ַעט ָקט ָה ָיה, ְו ָה ִע ָּקר ֶׁש ָּשׁ ַתל ַא ְב ָר ָהם ֶנ ֱע ַקר, ְוחֹו ְז ִרין ְּב ֵני ַי ֲעקֹב ְל ָטעּות ָה ַע ִּמים ּו ְת ִע ָּי ָתם. ּו ֵמ ַא ֲה ַבת ה' אֹו ָתנּו ּו ִמ ָּשׁ ְמרֹו ֶאת ַה ְּשׁבּו ָעה ְל ַא ְבָר ָהם ָא ִבינּו, ָע ָׂשה מֹ ֶׁשה ַר ֵּבנּו ְו ַר ָּבן ֶׁש ְּל ָכל ַה ְּנ ִבי ִאים, ּו ְׁש ָלחֹו. ֵּכי ָון ֶׁש ִּנ ְת ַנ ֵּבא מֹ ֶׁשה ַר ֵּבנּו, ּו ָב ַחר ה' ְּב ִי ְׂש ָר ֵאל ְל ַנ ֲח ָלה - ִה ְכ ִּתי ָרן ְּב ִמ ְצוֹות (שם).

והנה, כמו משה רבנו, רבנו משה בן מיימון מתאמץ להעמיד סיכום הלכתי של כל המצוות, ועם זאת, לשיטתו העשייה אינה מיצוי מלא ומושלם של תכלית האדם. במסגרת טעמי המצוות הוא מציג מטרה כפולה למצוות. מצד אחד כאמצעי גדול להכיר את ה', ומצד שני כמימוש וביטוי להשגת התבונה. העולם מזמן לנו עשייה רבה שמטרתה החדרת תודעה של אמת בחיים, ובעיני הרמב"ם זוהי עבודת א־לוהים, יהיו אלה אפילו מעשים של אכילה ושינה.

יצירתו ומעשיו של הרמב"ם מחברים בין עולם ההגות לעולם המעשה, בין התבונה לאהבה. וכמו בין בני אדם, כך בין האדם לאלוהיו – דווקא התבונה וההיכרות המעמיקה היא שמביאה לאהבה עצומה. בדורנו רבים מוצאים את הלהט הדתי במעורפל ובמיסטי. הרמב"ם מעמיד אופציה אחרת. לא חייבים להסכים איתו, אבל חובה להכיר באפשרות שהוא מציע. יצירת הרמב"ם מקיפה וענקית ולימודה דורש מאמץ, אבל זוהי קלאסיקה של יהדות דורשת א־לוהים במיטבה. שלושת הצעדים מביאים לניסוח תפיסה יהודית עמוקה ושלמה מבחינות רבות: גוף ונפש, תפיסה פוליטית ותפיסה אישית, עם ישראל ואומות העולם, תורה וחכמה, ועוד.

בהיבטים מסוימים מפעלו של הרמב"ם זקוק לליטוש ועדכון. הצורך ללטש ניסוח יהודי לרעיונות יסוד, שיכולים לבסס הן תבונה גדולה הן להט אמוני, ממתין ליוזמות חדשות. וכדברי הרמב"ם "ֶּכֶתר ּתֹוָרה – ֲהֵרי הּוא ֻמָּנח ְועֹוֵמד ּומּוָכן ַלּכֹל... ָּכל ִמי ֶׁשִּיְרֶצה – ָיבֹוא ְוִיּטֹל" (תלמוד תורה ג, א).