הספרות העברית החדשה איננה מצטיינת בהנצחת יוצריה הגדולים. זיכרון הוא אמנם ערך יהודי עתיק, אבל המהפכה הציונית נבנתה על יסוד שלילת הגולה והמסורת העתיקה, וכך קרה גם לתרבות הזיכרון. אם רוב היוצרים עצמם הלכו ונשכחו במשך השנים, קל וחומר שכך הדבר לגבי המקומות הפיזיים שבהם פעלו. רק יוצרים בודדים, כמו עגנון וביאליק, זכו שבתיהם ישתמרו כמוזיאונים לפעילותם, השומרים גם את מראה חדר העבודה שלהם. המדינה לא התעניינה בכך, וליוצרים או ליורשיהם בוודאי שלא היה תקציב לכך. רק אחרי שנים רבות נזכרו עיריות שונות ברחבי הארץ להתקין שלטים המסמנים לכל הפחות את עצם העובדה שבבית הזה התגורר ופעל יוצר חשוב.

חיים הזז הוא אחד מיוצאי הדופן בעניין הזה. בחייו הוא נחשב לאחד משני הסופרים הגדולים של דור התקומה, לצידו של עגנון. בשנה שבה הוענקו לראשונה פרסי ישראל, ,1953 הוא אפילו היה הזוכה הראשון בפרס בתחום הספרות, עוד לפני עגנון. אבל ברבות השנים די נשכח מלב. והנה, דווקא הוא זכה לאחרונה שחדר העבודה שלו ישומר וישוחזר במתחם משכנות שאננים בירושלים. ומדוע לא שומר החדר במקום שבו חי, ברחוב חובבי ציון 18 שבשכונת טלביה? למעורבים בדבר לא נעים להודות בכך, אבל הסיבה היא פשוט כלכלית.

85 דירות בירושלים

הזז ועגנון היו שני הסופרים היחידים בעשורים הראשונים לקיום המדינה שהקדישו את חייהם באופן בלעדי לכתיבה. כל השאר, כדרכם של סופרים – אלא אם כן הם הופכים למצליחים במיוחד – נאלצו לעבוד לפרנסתם במגוון מלאכות, ולכתוב בשעות הפנאי. מאחורי עגנון, כידוע, עמדה משפחת שוקן, שמימנה את הוצאות המחיה שלו כדי שיוכל להתמסר לכתיבה, הוציאה את ספריו בהוצאת הספרים המשפחתית, ואף דאגה לפרסם בכל חג – גם הרבה אחרי מותו – קטעים מספריו בעיתון “הארץ“שאף הוא שייך למשפחה.

להזז לא היה את כל זה. כפי שאומר ד“ר גיל וייסבלאי, מנהל ארכיון הזז, ומי שחי ונושם הזז בעשרים השנים האחרונות, “אצלו זו הייתה החלטה עקרונית אישית, להקדיש את חייו למפעל הספרות העברית גם אם ירעב ללחם. הוא ראה בזה את שליחותו וייעודו בחיים, ובתקופות שונות מצבו הכלכלי אכן לא היה קל“.

גם לאלמנתו אביבה, שמאז נישואיהם 1951־ב הקדישה את כל חייה לעבודתו הספרותית של בעלה 22( שנים בחייו, ועוד 46 שנים לאחר מותו!), לא היו כל הכנסות מלבד התמלוגים של ספריו. וכך, לאחר מותה לפני כשנתיים נאלצו מנהלי העיזבון למכור את הדירה ולפנות את תכולתה, ובכלל זה חדר העבודה המרשים. למרבה המזל, אביבה הספיקה לסכם עוד בחייה עם הקרן לירושלים שתממן את העברת החדר למתחם משכנות שאננים בעיר. ואכן, הסיכום הזה מומש לפני כשלושה חודשים.

החדר המרשים, מציין וייסבלאי, עומד בניגוד גמור לסגנון חייו של הזז. “הוא משדר תחושת בית יציב שטופח במשך עשרות שנים, אבל האמת היא שהזז היה נווד במשך רוב שנות חייו, חי בשכירות ועבר מדירה לדירה. בירושלים לבדה הוא מנה כ־58 דירות שונות שבהן התגורר לאורך השנים. ורק ,1961־ב 12 שנים בלבד לפני מותו, הצליחה אביבה לשכנע אותו ולגייס את הכסף לקניית דירה משלהם, ברחוב חובבי ציון. היא גם זו שדאגה לרהט את הדירה ואת חדר העבודה, שאותו כינתה ‘נמל התעופה של הסופר‘, בפריטים מיוחדים ויפים ממגוון מקומות בעולם – שטיחים מזרחיים, ריהוט צרפתי, מנורה ספרדית, פסל אפריקני ויצירות ממיטב הציור הישראלי, של ציירים שהיו חברים אישיים של הזז, כמו יוסל ברגנר, פנחס ליטבינובסקי ואביגדור סטימצקי. אבל הדבר הבולט והחשוב ביותר בחדר הם הספרים: אוסף מרשים של מיטב הקלאסיקה של התרבות הרוסית, התרבות הצרפתית והתרבות היהודית“.

עיריית ירושלים, בתקופת כהונתו של טדי קולק, השלימה את המלאכה כשקנתה עבור הזז את הדירה שמתחת לדירתו, כדי לשכן בה את ארכיונו, שלימים

יהפוך לעיזבונו. קולק, אגב, היה מעריץ גדול של הזז. בכ“ח באייר תשכ“ז, היום שבו אוחדה ירושלים במלחמת ששת הימים, זומן הזז לפגישה בלשכתו של קולק ובה התבקש לכתוב מנשר חגיגי לרגל המאורע. המנשר אכן הוקרא בישיבת מועצת העיר הראשונה שלאחר המלחמה. שנים ספורות אחר כך קיבל הזז מקולק גם את תואר יקיר ירושלים.

“מדבר שממה“בפריז

סיפורו של הזז הוא אכן סיפור של חיי נדודים, ומתוך כך גם היכרות עם מגוון תרבויות ומסורות. הוא נולד 1898־ב בכפר קטן בשם סידורוביצ‘י באוקראינה, לא רחוק מהבירה קייב. למעשה, הוא אפילו לא ממש גר בכפר. אביו אריה, חסיד ברסלב, עבד לפרנסתו כאחראי על כריית עצים ביער שליד הכפר, והמשפחה התגוררה בבקתה מבודדת שבנה האב ממש בתוך היער, הרחק מכל קהילה יהודית. בבית התגוררו, מלבד ההורים והאחות, גם המורים שהאב שכר כדי שילמדו את בנו יהדות. “למרות הרקע החסידי של המשפחה, המלמדים היו תמיד ליטאים. האבא ידע שהליטאים טובים יותר בלימוד ובהוראה“, מציין וייסבלאי. לימים יקדיש הזז לחוויית הילדות ביער את הרומן הגדול הראשון שלו, “ביישוב של יער“.

הביוגרפיה של הזז הפכה אותו לאדם בודד ומופנם. בהיותו בן שש מתה אימו, והוא נשלח לגדול אצל סבתו. כשהיה בן 16 פרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא החליט דווקא לנצל את התקופה ואת חופש המעבר שאפשרה כדי להרחיב את השכלתו בערים הגדולות: קייב, חרקוב ולבסוף מוסקבה. בהיותו בן 21 פרצו פרעות באוקראינה שבהן נרצחו אביו ואחותו, וממשפחתו לא נשאר איש. הוא עצמו מצא עבודה כפקיד בשירות המשטר הקומוניסטי, והיה אחראי על הלאמת בתי עשירים לטובת שיכונן של משפחות עניות.

וייסבלאי מספר כיצד חוש הצדק המפותח שלו סיבך אותו אפילו בעבודה הזו: “פרופסור שהוא עסק בהפקעת הבית שלו התחנן שלפחות יאפשרו לו לקחת את הספרייה שלו, שכן בלעדיה לא יוכל לעבוד. הזז התרצה ואישר לו, אבל כבר למחרת הופיעה בתיק האישי שלו הערה שהאשימה אותו ב‘סאבוטאז‘ (=חבלה). הוא ירד למחתרת ומיהר להסתלק, נדד בין כמה מקומות ברחבי אוקראינה, עד שמצא בחוף הים השחור אונייה שהשלטון הקומוניסטי אפשר לנוסעיה, כולם ממתנגדי המשטר, לעזוב את אוקראינה על מנת שלא לחזור“.

היעד של האונייה היה איסטנבול, וזה היה מפגשו הראשון והמכונן של הזז עם עולם המזרח ועם יהדות המזרח. הוא הסתפח לחבורת צעירים יהודים שהקימה בעיר הכשרה חלוצית לקראת עלייתם ארצה. את פרנסתו מצא מהוראת עברית לאנשי הקבוצה, שפה שהוא הכיר על בוריה מלימודיו ביער. כעבור כשנה וחצי הוא שוב נדד, אבל לא המשיך עם בני הקבוצה לארץ ישראל אלא דווקא לפריז. וייסבלאי: “כמו משכילים יהודים רבים באותה תקופה, באותו זמן הוא לא ראה את עצמו ציוני אלא מי שמתעניין בתרבות עברית. הוא חשב שבפריז יוכל למצוא מרכז של תרבות בכלל, ותרבות עברית בפרט“.

פריז של שנות העשרים אכן הייתה בירת התרבות העולמית, והזז מצא שם חבורות ספרותיות רבות, בהן גם של יוצרים יהודים שגלו ממזרח אירופה הקומוניסטית – כמו איליה ארנבורג, המשורר דוד פוגל, והצייר יששכר ריבק. אבל מבחינת הזז פריז הייתה אכזבה והוא כינה אותה “מדבר שממה“, שכן הוא שאף דווקא לתרבות עברית, ואותה לא מצא שם. בכל זאת הוא נשאר לגור בה כשמונה שנים, בין היתר משום שהתאהב במשוררת יוכבד בת־מרים, שחיה אז בפריז. היחסים ביניהם, אומר וייסבלאי, לא היו פשוטים: הם מעולם לא התחתנו, וגם הזוגיות הייתה כל הזמן במתחים של עליות וירידות, אבל בסופו של דבר נולד להם בן אחד משותף, נחום שכונה “זוזיק“.

ויכוח עם בן־גוריון

בפריז החלה המחויבות המוחלטת של הזז לכתיבה. הוא כתב שם כאמור את “ביישוב של יער“– רומן גדול שהוא תכנן לפרסם בשני חלקים, ושהדהד את שנת ילדותו ביער. הוא חתם חוזה לפרסום הרומן עם הוצאת “שטיבל“בארץ. תחילה שלח להם את הכרך הראשון, אבל אנשי ההוצאה, שהתחייבו למנויים על פרסום ספר אחד בכל חודש והתקשו לעמוד בהבטחה, חילקו את הכרך הראשון לשניים, כך שיוכלו להציג זאת

ד”ר גיל וייסבלאי (בתמונה): בסיפור "בקולר אחד" העלה הזז על נס את גבורתם של לוחמי אצ”ל ולח”י, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני. בימים הקשים ההם של העימות החריף בין המחנות, רבים תהו למה הוא מזדהה עם ‘הפורשים’. אבל הוא עמד על דעתו

למנויים כשני כרכים, ולא טרחו להודיע על כך מראש להזז עצמו. כשהזז קיבל את הספר החצוי, שגם היה מלא בשגיאות דפוס, הוא נדהם. הוא שיגר לאנשי ההוצאה מכתב זועם ובו הודיע ש“אני לא רוצה יותר שום קשר איתכם, וגם את החלק השני של הרומן, שכבר מוכן, לא תקבלו“. וייסבלאי: “למרות הביקורת העצמית של הזז מדובר ברומן מדהים, כי אין בכל הספרות העברית ספר שלם שמוקדש ליער. יש שם תיאורי טבע נפלאים, כמו למשל פרק שלם שמתאר שקיעה ביער“.

רק כעבור שמונה שנים בפריז, ,1931־ב עלה הזז לארץ, וגם זה בעקבות החלטתה של בת־מרים לעלות לארץ עם בנם. חייהם המשותפים עלו על שרטון עוד בפריז, ובארץ כבר לא חזרו לחיות יחד, אבל הוא לא רצה לאבד את הקשר גם עם בנו היחיד. בארץ חזר להיות הנווד הנצחי. אחרי נדודים קצרים בצפת ובתל־אביב הוא התיישב אמנם בירושלים, אבל גם שם החליף כאמור כ־58 כתובות שונות.

לדעת וייסבלאי, “זה לא היה רק בגלל שלא הגיע להבנות עם המשכירים, אלא שהוא עצמו רצה להכיר את פניה השונות והמגוונות של ירושלים, במיוחד אלה של עדות המזרח, שהוא הלך ונמשך אליהן“. הוא התגורר בכמה דירות בשכונת נחלאות, וגם בשכונת הבוכרים החליף כמה דירות. במיוחד התעניין בעולמה של היהדות התימנית, שלה הקדיש את הרומן “היושבת בגנים“, וגם את הרומן הגדול בן ארבעת הכרכים, “יעיש“.

רבים תהו האם הסופר יליד אוקראינה הצליח לתאר באופן אמין את עולמה של היהדות התימנית. השאלה הזו העסיקה, בין היתר, את ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, שגם לו היה יחס מיוחד לעולי תימן, והוא אף העלה על הכתב את תהייתו בפני הזז עצמו. יצחק נבון, מזכירו של בןגוריון בשנות המדינה הראשונות, סיפר לווייסבלאי שבהזדמנות אחת, כשבן

גוריון ביקר באחת המעברות של עולי תימן, הוא לא התאפק ושאל את מארחיו האם הם מכירים את הספר “יעיש“והאם הוא משקף באופן אותנטי את חייהם. בתגובה הוביל אחד המארחים בידו את בן־גוריון לאוהל שבו שכן בית הכנסת של המעברה. “הוא פתח את ארון הקודש והראה לב“ג שארבעת כרכי ‘יעיש‘ שוכנים שם כבוד, לצידם של ספרי התורה“. השאלה קיבלה תשובה ברורה וחדה, ללא צורך בהסברים.

“הדבר שעניין את הזז בכל הכתיבה שלו היה חזון הגאולה היהודי, והפער בין החלום ושברו“, אומר וייסבלאי. “הוא רצה לתעד את הביטויים השונים של כיסופי הגאולה, וגם את השבר של אותם כיסופים. בעדה התימנית הוא זיהה את היהדות הכי אותנטית מהבחינה הזו, שבה הדברים באו לידי ביטוי באופן הברור ביותר – אולי כמו זה שזכר מילדותו ביער“.

סיפור קצר אחד הטעה את קוראי הזז לחשוד בו בעמדה שונה לגמרי. מדובר בסיפור “הדרשה“, אולי המוכר ביותר בין כל סיפוריו של הזז. חלוץ בשם יודקה נושא שם נאום נלהב ונוזף בחבריו על שאינם מספיק אקטיביסטים. הוא מסביר להם שההיסטוריה היהודית כולה פסיבית, ואין בה מעשה אחד של גבורה שניתן להתגאות בו, ואילו הציונות באה לפתוח דף חדש לחלוטין. או במשפט אחד: “כשאדם אינו יכול להיות יהודי, הוא נעשה ציוני“.

זה היה משפט דרמטי, שהדהד את כל המתח שביטאו החלוצים בין הציונות והיהדות, בין היהודי הישן והעברי החדש. לימים יהפוך הסיפור הזה לאחד הסיפורים המוכרים ביותר בתוכנית הלימודים בספרות, בגלל המתח הרעיוני שהוא מבטא. בעקבות “הדרשה“רבים ייחסו להזז תמיכה ברעיונות כנעניים, שרצו להינתק מן היהדות ולהתחיל דף חדש לחלוטין. וייסבלאי אומר שאין טעות גדולה מזו: “להזז הייתה יכולת מופלאה להיכנס לעולמם של גיבוריו, ולתאר אותם בצורה כזו שאתה בטוח שהוא מזדהה עם דעתם, למרות שבסיפורים שונים, ולפעמים באותו סיפור עצמו, הוא יכול להציג עמדות סותרות.

“בכלל, אנשים לא יודעים ש‘הדרשה‘ מהווה פרק אחד בלבד מתוך רומן גדול של הזז, וההקשר של הרומן הוא כבר בעל אופי אחר ממה שנדמה מקריאת הסיפור. גיבורת הרומן היא אישה תימנייה שבעלה נרצח בפרעות על ידי הערבים, והיא רוצה לנקום. היא מצטרפת לחבורת נוקמים מחתרתית שבה היה חבר גם בעלה, כאשר גם משפחתה מתנגדת בתוקף לתגובה הזו, וגם הנוקמים עצמם, כולם גברים ילידי מזרח אירופה, לא מבינים מה לאישה תימנייה בתוכם. יודקה הוא אאוטסיידר בתוך קבוצת הנוקמים, משום

כשבן־גוריון ביקר במעברה של עולי תימן, הוא שאל את מארחיו האם הספר “יעיש” משקף את חייהם. בתגובה, אחד מהם הוביל אותו לבית הכנסת, “פתח את ארון הקודש והראה לו שארבעת כרכי ‘יעיש’ שוכנים שם כבוד”

שהוא מרגיש שהם לא ממלאים את ייעודם ובסופו של דבר גם הם יותר מדי פסיביים ומדברים על נקמה במקום לממש אותה. זה הרקע לנאום שלו, וזה הרקע גם לכך שהוא והאישה, כשני אאוטסיידרים, דווקא מתחברים זה לזו“.

אחד הביטויים הבולטים ליהודיות של הזז נמצא דווקא בוויכוח שקיים עם ראש הממשלה בןגוריון. בחגיגות יום העצמאות ה־41 נשא הזז נאום חגיגי באירוע של אגודת הסופרים (הזז לא כתב מאמרים פובליציסטיים בעיתונות, אבל הרבה לנאום באירועים שונים; מבחר מנאומיו כונסו באחד מכרכי כתביו, הנושא את השם “משפט הגאולה“). בין היתר הוא דיבר בביקורת על כך ש“על מדינתנו הצעירה כבר קפצה הזקנה“, וציין שיש עייפות מהאידיאליזם. הנאום הזה קומם את בן־גוריון, שעוד כיהן כראש ממשלה, והוא הצביע בתגובה על תופעות שונות המעידות דווקא על קיומו של אידיאליזם חלוצי בקרב הישראלים בכלל והצעירים בפרט. כאינטלקטואל בזכות עצמו הזמין בן־גוריון את הזז לסדרה של שיחות ביניהם. הן הוקלטו ותומללו ויצאו לאור בחוברת מיוחדת, שחלקים ממנה אף הודפסו בכרך “משפט הגאולה“.

בדיון הזה התברר שהזז חולק בחריפות על תפיסת בן־גוריון בזכות עדיפות התנ“ך על שאר מקורות היהדות. לשיטתו, כמו אצל כל יהודי מסורתי, התורה שבעל פה חשובה מהתורה שבכתב, משום שבסופו של דבר היא שעיצבה בפועל את פני היהדות, ונתנה ממשות להלכות ומנהגים שהתורה כלל לא מפרטת, כמו איך אמורים להיראות התפילין, מהם ארבעת המינים ועוד.

היכרות בבית הקברות

הזז היה מקורב לתנועת העבודה, ובאופן ספציפי לרבים מראשי שלטון מפא“י. הקרבה הזו אפשרה לו להתגייס לעזרתם של יוצרים צעירים רבים, לרוב מאחורי הקלעים ובלי שאלה שלמענם התערב ידעו על פעילותו למענם. אבל המתח הגאולי שביקש לבטא ביצירתו גרם לו גם לחרוג מעולמו של המילייה החברתי והפוליטי שלו.

ביטוי מובהק לכך, מציין וייסבלאי, היה כשפרסם את הסיפור “בקולר אחד“, שבו העלה על נס את גבורתם של לוחמי האצ“ל והלח“י, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהיו אמורים לעלות לגרדום הבריטי ודקות אחדות לפני כן דאגו לפוצץ את עצמם באמצעות תפוז ממולכד שהוברח לתא הכלא שלהם, כך שלא השלטון הבריטי יהיה אחראי למותם. “בימים הקשים ההם של העימות החריף בין המחנות, רבים תהו למה הזז מזדהה עם ‘הפורשים‘. אבל הוא עמד על דעתו. מבחינתו גם פיינשטיין וברזני היו ביטוי נעלה של שאיפת הגאולה היהודית“.

חלום הגאולה היהודי גם תבע מהזז מחיר אישי כבד. במלחמת העצמאות נהרג בנו היחיד זוזיק בקרבות על ירושלים. האסון גרם לאבל כבד, שגם ניתק סופית בינו ובין בת־מרים, שכן בנם המשותף כבר לא היה עוד בין החיים. למרות זאת הוא המשיך לדאוג לה גם מרחוק. “במשך הרבה שנים הוא דאג שההפרשה הראשונה מהתמלוגים שקיבל תימסר קודם כול לבת־מרים, לכלכלתה ולכלכלת בתה שנולדה לה אחרי שהקשר ביניהם כבר נותק“, אומר וייסבלאי. הוא עצמו התחתן שוב ,1951־ב עם אביבה, שאף היא ידעה את מוראות מלחמת העצמאות. בעלה, טוביה קושניר, בוטניקאי שניבאו לו גדולות, נהרג בין חברי מחלקת הל“ה שנחלצו לעזרת גוש עציון הנצור. למעשה, פגישתם המקרית של הזז ואביבה הייתה במקום

ההגיוני היחיד שבו יכול להיוולד שידוך כזה, בין גבר ואישה ששלושים שנה מפרידות ביניהם, כשהגבר איבד את בנו והאישה את אהובה: זה קרה כשהם הלכו זה מול זו בבית העלמין שבהר הרצל.

בין תכונותיו הבולטות של הזז היה גם פרפקציוניזם יוצא דופן, אפשר לומר אובססיבי. אין כמעט יצירה אחת שלו שהתפרסמה באותו נוסח בכל פרסומיה. היא הייתה יכולה להתפרסם בנוסח אחד בעיתון, ולאחר מכן לעבור שוב הגהות ותיקונים על ידי המחבר לקראת פרסומה בספר, וכשכינס לימים את כל כתביו, דאג לתקן אותם שוב. ואכן, ,1966־ב בהתקרבו לגיל ,70 התיישב הזז לפרויקט שמעטים הסופרים, בארץ ובעולם, שלקחו על עצמם כמותו: לעבור מחדש על כל יצירתו, לתקן ולערוך אותה מחדש, ולפרסם שוב, במהדורה כוללת ו“רשמית“, רק את הסיפורים והספרים שהוא עדיין שלם איתם.

ואכן יש סיפורים, ואף ספרים שלמים, שהזז החליט שלא להכניס למהדורה הזו. אחד הבולטים שבהם היה “יישוב של יער“, שמכיוון שחלקו השני לא פורסם, החליט הזז שגם החלק הראשון צריך להיות מבוער מן העולם. “בכל אחד מהספרים של הזז שהיו בביתו, יכולת לראות המון מחיקות ותיקונים בכתב ידו“, מספר וייסבלאי. “גם אחרי שהספר ראה אור, הוא בחן אותו שוב ושוב עד שהיה מרוצה מן הנוסח“.

בחייו הספיק הזז לפרסם חמישה כרכים מן המהדורה המתוקנת הזו. כשנפטר, ,1973־ב התברר שבצוואתו הורה לאשתו להשמיד את כל כתבי היד שנותרו בעיזבונו, אלא אם כן תרצה לעסוק בעצמה בהוצאתם, ובמקרה כזה הוא סומך עליה בלבד שתחליט מה ראוי לפרסום. וייסבלאי רואה בכך נדיבות של הזז כלפי אשתו, ש“בגלל פער הגיל ביניהם הוא רצה לשחרר אותה לאפשרות להתחיל חיים חדשים, ולא להתמסר עוד לעיזבונו. אבל אביבה בחרה באפשרות השנייה, ומאז ועד מותה התמסרה לפרסום הכתבים שנותרו בעיזבון, וכאלה שהתגלו לה בכל מיני אופנים מעניינים. כך למשל, ידידים של הזז מצאו את תיקוני העריכה שהכין בפריז לכרך הראשון של ‘ישוב של יער‘, בספריית בני ברית שבעיר. הכרך השני, זה שלא פורסם מעולם, התגלה בכספת שהזז שמר בסניף בנק לאומי בירושלים, והוא עומד כעת בשלבי עריכה אחרונים, לקראת פרסומו בקרוב“.

האם אין בכך מעילה בדרישה מפורשת של הזז עצמו? “זו באמת התלבטות גדולה“, מודה וייסבלאי. “‘ביישוב של יער‘ הוא לא היצירה היחידה מהסוג הזה. מצאנו רומן גדול בשם ‘מתוך הקץ‘, שהיה אמור להתפרסם בהוצאת שטיבל עוד לפני כמאה שנה, אבל הזז לא גמר לכתוב אותו. מול הבקשה של הזז עצמו לגנוז את היצירות האלה, עומדת חשיבותן העצומה לתרבות העברית. האם באמת יהיה נכון לקבור אותן קבורת עולמים? צריך לומר עוד משהו: הרי גם קפקא, שביקש בקשה דומה, וגם הזז, יכלו לשרוף בעצמם את היצירות שלהם, ועובדה שלא עשו זאת. ולמה? כי מן הסתם הם חשבו שעוד יחזרו ליצירות האלה וישלימו ויתקנו אותן. הם רק לא רצו שיתפרסמו בצורה לא מתוקנת. לכן, אם נחשוב שיש יצירה שאנחנו יכולים לערוך ולפרסם אותה בצורה שתתאים לרוחו וכוונתו של הזז, נעשה זאת, ויש יצירות שבאמת לא נפרסם לעולם“.

לב בוער

וייסבלאי עצמו הגיע לעסוק בכתבי הזז די במקרה. הוא למד ארכיונאות לתואר ראשון ושני, ולפני 19 שנים ראה מודעה על כך שבארכיון הזז מחפשים ארכיונאי. הוא התקבל לעבודה, ובמשך השנים רכש את אמונה של אביבה הזז עד שהפך ליד ימינה. שנים רבות עבד במקביל גם בגנזך המדינה ובספרייה הלאומית, ורק עם מותה של אביבה, ,2019־ב קיבל על עצמו את ניהול הארכיון במשרה מלאה, ולמעשה הוא מי שמרכז את כל העיסוק בעיזבונו של הזז מטעם העמותה שקמה לשם כך.

כמו אביבה הזז, גם הוא מתנגד בחריפות להצעות שהועלו במשך השנים להעביר את העיזבון לאחריות הספרייה הלאומית או ארכיון “גנזים“של ארגון הסופרים העבריים. לדבריו, “יש יוצרים שמשמעותם בתולדות התרבות הלאומית כל כך גדולה שהם צריכים ארכיון ומכון מחקר משל עצמם. גם ארכיון ביאליק שוכן בבית ביאליק. במקרה של הזז הצורך בולט במיוחד משום שהארכיון לא נועד רק לשמש חוקרים שיפרסמו מחקרים על הזז, אלא יש כאן עיזבון גדול ובו הרבה יצירות שטרם פורסמו, ורק מוסד עצמאי ידאג לכך. אדרבה, אני הייתי חולם שיהיו עוד 20 מוסדות כאלה, לכל היוצרים הגדולים שלנו“.

לקראת סיום אנחנו מדברים על מעמדו של הזז בעולמה העכשווי של הספרות העברית. בניגוד לעגנון, ביאליק ואלתרמן שמעמדם נותר איתן ואנשים מרבים לחזור לכתביהם, הזז די נשכח. וייסבלאי מקדים ואומר שהוא לא רוצה להשוות בין הסופרים, אבל בפועל הוא עושה זאת, באמצעות הסיפור הבא: “הרב עדין שטיינזלץ היה קרוב להזז, משום שהזז סייע לו להשיג מימון לכרכים הראשונים של התלמוד שהוא הוציא. לימים הזַמנו את הרב שטיינזלץ לדבר באחד האירועים שעשינו לזכר הזז. הוא אמר כך: ‘אני הכרתי את שני הסופרים הגדולים של הדור הקודם, ואני יכול לומר כך: עגנון היה יהודי שומר מצוות, אבל ליבו היה ריק. ואילו הזז לא שמר מצוות, אבל ליבו בער“. וייסבלאי מספר גם על שיחה שהתקיימה בין שני הסופרים, כאשר עגנון בא לנחם את הזז עם מות בנו. “עגנון אמר להזז: ‘אתה יודע, בארץ הזו יש רק שני סופרים גדולים. הזז ענה: לא, יש רק סופר גדול אחד“.

אבל, מוסיף וייסבלאי, יש גם סיבות אחרות למעמד השונה של שני הסופרים האלה. “קודם כול, מאחורי הזז לא עומדת הוצאת ספרים. ברל כצנלסון אמנם ייסד בשעתו את ‘עם עובד‘ גם כדי שלהזז תהיה במה קבועה לפרסם את כתביו, אבל אי אפשר לומר שהוצאת עם עובד מחשיבה את הזז באותו אופן שאחרים מטפחים את עגנון. להזז גם אין עיתון שדאג לפרסם בכל חג את יצירותיו ולהזכיר את יצירתו לדור החדש.

“ומעל הכול, החוקר דן מירון השווה פעם את יצירת הזז לטירה נפלאה שנמצאת בראש הר גבוה, שכדי להגיע אליה אתה צריך להתאמץ ולטפס. השפה שלו גבוהה ולא פשוטה; יש בה אופי בארוקי, של המון תיאורים ומילות תואר. הוא עצמו אמנם נטה לשייף את הבארוקיות הזו בגרסאות המאוחרות יותר של הכתבים, אבל בוודאי שעדיין נשאר בהם משהו מזה, ולא כל קורא יכול לעמוד בזה. לקוראים של ימינו אין סבלנות. הם מעדיפים לנסוע ברכב ממוזג לדירת שיכון, מאשר להתאמץ ולטפס אל הטירה“.