גם השנה הגיעו עשרות צעירים להשתתף בתוכנית "אלול מן המזרח" בירוחם. במשך כחודש הם העמיקו את זהותם וצברו אנרגיות ברוח יהדות המזרח, בשיעורים, סדנאות אמנות, ולא מעט מוזיקה. התוכנית מתקיימת מדי שנה במתחם הקמפוס של "כולנא", ארגון שמגדיר עצמו "בית לזהות, תרבות ומסורת", והוקם בירוחם במטרה "להדהד ולעצב את השפה המסורתית כאפשרות לחיים יהודיים בארץ ישראל ובתפוצות". בקמפוס של כולנא פועלים במהלך השנה מכינה קדם־צבאית, תוכניות למשתחררים מהצבא, ובית ספר ליצירה מסורתית עכשווית ובו מסלול מוזיקה מן המזרח ומלאכות מסורתיות, בשיתוף מכללת ספיר. כשמונים מבוגרי התוכניות של כולנא נשארו לגור בירוחם ובנגב.

זוהי השנה החמישית של "אלול מן המזרח", וכשמביטים על מגמות בהרכב המשתתפים ונושאי התפקידים, אפשר לזהות שינוי מעניין. אחוז הצעירים שבאים ממשפחות "מעורבות" במוצאן העדתי עולה משנה לשנה, ובהתאם יורד מספר המשתתפים שבאים מבתים מזרחיים מובהקים. מאז המחזור הראשון השתתפו בתוכנית גם צעירים אשכנזים, אבל השנה אפילו למי שניהלה את התוכנית בפועל, אשירה הורביץ, אין שורשים מזרחיים.

הורביץ )33) היא בת להורים שעלו מדרום־אפריקה, מדריכת טיולים ועובדת סוציאלית. היא בוגרת החינוך הדתי, וכיום מסרבת להגדיר את מידת הדתיות שלה. את החיבור החזק שלה למסורתיות היא

מגדירה כמיסטי. "ברור לי שבגלגול קודם אני באה משם... אני מרגישה את זה בנשמה ובלב. אני מאמינה שאתה לא חייב להיות מזרחי כדי להיות מחובר לתורה המסורתית. זו תורה, וזו לא רק הזמנה להתחבר אלא גם לַגלות. כבר עברנו את השלב שבו שאלנו את עצמנו אם אנחנו יכולים לקחת משהו מזהות אחרת. אני מרגישה שהמסורתיות היא באמת שלי, ואין לי רגשי נחיתות מהעובדה שלאשכנזייה יש תפקיד משמעותי בארגון כמו כולנא. זה לא נכון שרק מזרחים יובילו את הסיפור של כולנא, כי לא זו המסורתיות".

כשהורוביץ נדרשת להסביר מהי המסורתיות בעיניה, היא מדברת במושגים של הכלה ושל אירוח. "הסיפור המסורתי אומר שקודם כול אתה בפנים, ותביא איתך את מה שאתה. נדאג לזה שכולם יהיו חלק, ובתוך זה נתמודד עם המתחים והמורכבות. זו בשורה מהפכנית בעיניי, והיא מאוד רלוונטית ומשמעותית לדור שלנו. כשכל אחד זקוק למקום בעולם ורוצה לצעוק אני קיים ויש לי מה להגיד, המסורתיות אומרת 'אתה לא צריך לצעוק, אתה בפנים ואנחנו ביחד'. המטרייה גדולה מספיק. יש מורכבות ויש מתח, אבל זה לא גדול עלינו. ברמה האישית מאוד הופתעתי מהקרדיט שניתן לי כשבאתי להנחות כאן, למרות שבאתי מעולם הטיפול ולא מעולמות התוכן. בעיניי זה חלק מהמסורתיות".

בין קטמון לקטמונים

יניב יצחק הוא המנהל של מתחם כולנא בירוחם, וסיפור חיו מאפיין יותר את הציבור המסורתי. יצחק )34( גדל בשכונת הקטמונים בירושלים לאב ממוצא עיראקי ואם ממוצא מרוקאי. כילד חלם להיות שחקן כדורגל והתחנך בתיכון דנמרק. "לא ידענו שהתיכון הפשוט והמתוק הזה היה אחד התיכונים הגרועים בירושלים מבחינה לימודית. ההורים שלי היו ממלכתיים שסומכים על המערכת ועל הריבונות, ולא שואלים יותר מדי שאלות".

המחנך של יצחק בכיתה ט' זיהה את האהבה שלו להיסטוריה, ולקח אותו לתגבור המקצוע בתיכון של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. "הייתי אמור ללמוד לתגבור חשמל וגיאוגרפיה, כי זה מה שהיה בתיכון דנמרק, אבל אהבתי היסטוריה והמורה אמר בוא תלמד איתי. כשנכנסתי לשם נשמטה לי הלסת. במרחק של שלוש תחנות אוטובוס נכנסתי למתחם חברתי אחר לגמרי. היו שם תלמידים שטסו להופעות בחו"ל, והייתה להם קפיטריה בתוך בית הספר. פתאום קלטתי את הפער בין ישראל הראשונה לשנייה, בין קטמונים לקטמון".

צוהר נוסף נפתח בפניו בתנועת "אחריי", שמכינה צעירים מהפריפריה לשירות צבאי משמעותי. "לא היה אצלנו בבית מושג של תנועת נוער. בית"ר ירושלים הייתה תנועת הנוער וטדי היה המקדש... לצד זה היה כמובן קידוש בשבת ומסורת. כשבא לתיכון שלנו בחור גבוה ותכול עיניים והזמין אותנו לתנועת 'אחריי', פתאום קלטתי שעוד רגע יש צבא, ושוב נפתח לי חלון לחברה אחרת".

יצחק התגייס לקורס חובלים וסיים כקצין ומפקד צוות ביחידת מגלן. בזמן שירותו הצבאי המיר במידה מסוימת את זהותו התרבותית. "הייתי צריך להכריע. התחלתי להתלבש אחרת, לשמוע מוזיקה שונה ולטייל במעיינות בכל הארץ. כשהמחנך מהתיכון בא לפגוש אותי באחת החופשות, הכנסתי לנגן ברכב כשהוא נכנס דיסק של חווה אלברשטיין. זה היה רגע מתוק שבו ניסיתי להגיד לו תראה איזו מוזיקה שומע הילד מתיכון דנמרק, ותהיה מבסוט עליו".

בסיום שירותו הצבאי התחיל יצחק להתעניין ביהדות. בהמלצת אימו של חבר מהצוות, שנהרג בשירותו, הוא הגיע למדרשת עין פרת. "הגעתי כחילוני שבא ללמוד יהדות ופוגש את הרמב"ם,

ונדלקתי על הסיפור של הציונות הדתית שמחברת בין תורה לדברים אחרים". בעין פרת הוא פגש את הדסה, שבאה מבית דתי, ויחד הם החלו לרקום חלום על הקמת בית משותף של חילוני ודתייה. "בשלב ההוא גם התעוררו אצלי קצת סתירות פנימיות. בשבת הדלקתי אש בבית כדי להכעיס את אימא שלי. אמרתי לה 'אם אנחנו נוסעים ומעשנים, למה אנחנו לא מדליקים אש בשבת'. אימא לא התנגדה, ואני זוכר שגם זה הכעיס אותי. רציתי שתשים לי גבולות ותשמור על המרחב הציבורי של הבית".

יניב והדסה הצטרפו לכפר הסטודנטים בירוחם, והוא החל ללמוד היסטוריה ומחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון. בירוחם הכיר את ד"ר דוד ביטון, שהיה שותף בהקמת בית המדרש "ממזרח שמש", וממייסדי רשת מורשה, רשת בתי ספר מסורתיים. ביטון הקים בירוחם מכינה קדם־צבאית שמבקשת לחזק את המסורתיות המזרחית, ויצחק ניהל אותה במשך שנתיים. דרך החיים בירוחם ולימודיו באוניברסיטה הוא החל להתחבר בהדרגה לשורשיו המסורתיים־מזרחיים. במקביל, אשתו הדסה החלה גם היא להתחבר לחצי הפרסי שלה, בזכות הנחיית קבוצות במסגרת "ממזרח שמש".

"חזרתי למסגרת המשפחתית הזהותית, 'פגשתי' מחדש את הסבתא העיראקית שלי, וניהלתי אתה דיאלוג מופלא עד פטירתה בשנה שעברה בגיל ,"100 מספר יצחק. "התחלתי לפטפט עם הזהות הזאת, ולשאול מה אפשר לעשות עם זה ברמה החינוכית".

"בוא מן הפינה אל במת הבמות"

במסגרת מסע השורשים הזהותי שלהם, התגוררו יניב והדסה במשך שלושה חודשים במרוקו, יחד עם קובי יפרח, בן דימונה שבשש השנים האחרונות מחלק את זמנו בין דימונה וירוחם למרקש שבמרוקו, שם הקים בין השאר מוזיאון לתולדות הקהילה היהודית בעיר. במרוקו החליטו יפרח ויצחק להעמיק את לימוד התרבות המרוקאית בישראל באמצעות הקמת בתי מדרש ומסעות למרוקו. את הבשורה הם בחרו להוציא מירוחם, כעיירה שמייצגת ריבוי עדות ודעות ושימור של מסורת.

כששבו לישראל הם חברו לביטון, והוא רתם לפרויקט את הקריה האקדמית אונו שבה הוא מרצה. עמותת "צעירים בירוחם" הפכה לקורת גג של הארגון, ולאחר כשנה יצאה לדרך תוכנית "אלול מן המזרח", עם ארבעים צעירים. השנה, לצד מחזור חמישי בירוחם, התקיימה במקביל תוכנית "אלול מן המזרח" גם בטבריה. בוגרי התוכניות של כולנא הקימו בירושלים בית מדרש קהילתי בשם "ישיבה מזרחית" שעוסק גם הוא בהגות המסורתית־מזרחית, והתוכנית של יצחק ויפרח היא להקים בעתיד בית מדרש של "כולנא" גם במרקש שבמרוקו.

בחרתם להשתמש במונח מזרח ולא במונח מזרחיות.

יצחק: "נכון. כי במונח מזרח יש תיקון בשתי רמות. הסיבה הראשונה לשימוש בו היא כדי להביא מהפינה לבמה המרכזית הוגים כמו רבי דוד בוזגלו. כמו שהמשורר ארז ביטון אומר, 'בוא מן הפינה אל במת הבמות'. זו שאלה של ייצוג. למדתי בבית ספר ממלכתי, ואני אומר 'תנו לי את מה שאני ואת מי שאני. תשייכו אותי. זה תיקון כלפיי'. רבי דוד בוזגלו הוא משאב כלל־לאומי, לא רק למזרחים.

"הסיבה השנייה לשימוש במילה מזרח היא כדי ליצור תודעה של מזרח, שזה אומר להיכנס לתוך מרחב שמאפשר שיחה אחרת על יהדות, ישראליות, קהילתיות וחיבורים. המערב פוגש אותנו בצורך להפרדות והגדרות. הוא דורש לנסח ולהפריד, והיהדות האשכנזית כחלק מהמערב נצרכת גם היא להגיב בשפה של הפרדות והגדרות. אני יכול להבין את זה, אבל במזרח זה שונה.

"המפגש בין המודרנה למזרח מגיע ממקום של שילוב ויכולת לחיות יחד. הן המרחב הנוצרי והן המרחב האסלאמי אפשרו לקהילות ישראל במזרח לשלב חיים קהילתיים יהודיים בצורה שונה. הרב אליהו בן אמוזג מליוורנו, שמשפחתו הגיעה לאיטליה מפאס שבמרוקו, כתב לחכמי ארם צובא שהחרימו אותו: אני קרוע בין שני עולמות, ואני לא רוצה להיות קרוע אלא להיות גם וגם. בעיניי, המזרח התודעתי הוא המסורתיות. זו הזמנה לא לדבר על מגירות ושבטים וחלוקות, אלא להציע תפיסה אחרת של יחד. הרב מניטו דיבר על יהדות כמשפחה, ואנחנו לא מספיק עסוקים בזה ולא מפנימים את זה. גם מערכת החינוך שלנו מלאה בהפרדות".

לא עוד שבט מדברים היום על מסורתיות גם בקהלים שאינם מזרחיים. איך אתה רואה את היחס בין המסורתיות למזרחיות? האם מדובר בשני מעגלים עם חפיפה ביניהם?

"הייתי מצייר את המזרחיות כמעגל תשתיתי ראשוני ואת המסורתיות כקומה אחת מעליו, עם מרחב משיק. גם אני חושב שיש מסורתיות בלי מזרחיות. הרב שי פירון כתב על זה עכשיו ספר, מיכה גודמן כתב על זה. יש בהחלט תופעה של מסורתיים חדשים, ויש הרבה דתיי רצף שנכנסים במסגרת הזאת. יש כאלה שרוצים לומר שהמסורתיות היא כלל־ישראלית ללא קשר למזרחים, אבל חלק מההון המזרחי הוא אותה מסורתיות וחשוב לא לשכוח את זה. אני רוצה קשית מחברת לסיפור המזרחי ולמזרחיות, כי זה ההון בארוחה המשותפת. זה מה שאנחנו מביאים לשולחן. מצד שני, אם המסורתיות היא רק עוד שבט בחברה, אז אנחנו בבעיה, כי אנחנו כן חושבים שזה סיפור כלל־ישראלי".

בעצם יש פה מלכוד. אם תשווק את המסורתיות כמזרחיות תפסיד את האשכנזים שלא ירגישו חלק ממנה, אבל אם תהפוך את המסורתיות למשהו כללי, האשכנזים עלולים להשתלט עליה כמו שקרה במגזרים אחרים.

"אני מסכים שיש פה מתח. ב'אלול מן המזרח' אני הריבון. בגלל שהתוכנית מתקיימת במרחב מזרחי, אני יכול לגוון ולעשות אירועים גם על קהילות אשכנזיות. אבל אם השאלה היא מה בסיס היציאה אז יש באמת מתח. מצד אחד אני רוצה להנכיח את ההכרה במזרחיות, שהביאה את המסורתיות והניחה אותה על השולחן. מצד שני עכשיו כשהיא כבר הניחה זה שייך לכולם, ועדיין צריכים שהשחקנים יכירו בכך שהמזרחיות היא זו שהניחה את זה, וזה לא משהו טפל. ירוחם היא עיירה מסורתית בגלל אותם אנשים שלא עסוקים כל היום בלהגדיר את עצמם. זה ההון שלהם, זה הסיפור שלהם וזו גם כבשת הרש שלהם. הם לא מנוסחים ולא מוגדרים, אבל זה מה שהם מביאים לשולחן".

זה חלק מהמלכוד של המסורתיות. היא לא מגדירה את עצמה, אבל בגלל זה היא מפסידה נוכחות.

"אגיד לך בצורה בוטה יותר. אני מוכן לוותר על ההגדרות של מסורתיות ומזרחיות, אבל בתנאי שגם הדתי והחילוני ירדו מההגדרות שלהם ויוותרו על המוסדות ומוקדי הכוח. הרי אם היינו קהילה בגולה היינו פשוט יהודים, והיינו מנהלים על זה שיחה ומסתדרים בצורה כזו או אחרת. גם בישראל אנחנו אמורים לחיות בצורה פשוטה, יהדות כמשפחה, ולנהל על זה שיחה, אבל כל דור שלישי שמודע לשורשיו יוצר מוקדי כוח, פוליטיקה ומוסדות.

"אני מוכן להתפרק מההגדרות ולנהל שיחה כנה על הכול, אבל כיוון שזה לא יקרה, אז גם אני

ממתג את עצמי ומגדיר את המסורתיות. אני מאוד מקווה שהמסורתיות תצליח לנטרל קצת את מוקדי הכוח הקיצוניים שמכתיבים לנו את מגרש המשחקים הישראלי. שלא נהיה בקצוות, שנוכל להיות קצת יותר באיזון עם עצמנו ולשוחח על היהדות שלנו בלי לפחד, לא מהפורום החילוני ולא מהרבנות החרדית או החרד"לית".

למרות הנפת דגל המסורתיות, את עצמו יצחק לא ממהר להגדיר. "אני לא עסוק בזה. אני יהודי מחויב, בתוך הסיפור המסורתי. הדסה ואני מנהלים את המשפחה שלנו סביב הסוגיה הזאת, ואני רוצה להעביר לבנות שלי את המסר הזה. אני קשור להורים שלי ולדורות האחרונים סביב ההגדרה של המרחב היהודי שלנו. למרות שאני לא חובש כיפה אני מחויב להלכה אבל מנהל איתה שיחה כל יום, גם כשאני מניח תפילין, גם בשבתות וחגים וגם במעגל החיים. אני לא חובש כיפה בגלל הִקטלוג הדתי. במרוקו או פולין הייתי חובש כיפה בכיף, אבל דווקא במרחב הישראלי, עם כיפה מזהים אותי עם ציבור מסוים ואני לא רוצה להיות שם".

גם אשירה הורביץ לא ממהרת להגדיר את עצמה כמסורתית. "קשה לי להגדיר את עצמי. אני לא מתחברת להגדרה דתייה או חילונית וגם לא להגדרה דתל"שית. אני בעיקר מרגישה שאני מאוד יהודייה. בא לי להצליח לומר שאני מסורתית ושאני שלמה עם זה, אבל משהו במסורתיות עדיין שייך למזרחיות. כשאני לומדת על המסורתיות מד"ר דוד ביטון או מיניב, וכשהייתי במסע במרוקו עם קובי – הרגשתי חד־משמעית מסורתית. אבל עם זאת, אני קודם כול גדלתי בבית של ההורים שלי, שהם עולים וחוזרים בתשובה, וגם העובדות האלה מאוד נוכחות בזהות שלי. אף פעם לא הרגשתי שייכת ממש לבני עקיבא או לציונות הדתית, וגם ההורים שלי אף פעם לא היו ממש חלק מהציבור הזה. הם פשוט יהודים מאוד דתיים והלכתיים. לכן, בעולם ההגדרות אמצא את עצמי יותר בעולם המסורתי, אבל אני לא יכולה שלא לתת מקום משמעותי גם לבית שבו גדלתי".

נותנים מילים לחוויה הפנימית

משפחה מירוחם על תוכניות הלימודים של כולנא בעיירה, ולפני שנה הצטרף ללימודי תואר בתרבות, יצירה והפקה, עם התמחות במוזיקה מן המזרח.

"כולנא מגבירה ומעצימה תחושות שהולכות אצלי בלב שנים, בלי שידעתי לדבר אותן", אומר פרג'ון. "החיות של המסורת ודברים שנשכחו בהרבה מקומות פורחים פה באופן יומיומי. אני חווה התעוררות גדולה בלב שלי ובלבבות של אחרים שאני פוגש כאן. המקום הזה מאפשר להם להחיות דברים נשכחים. כשיגל הרוש (ראש בית הספר למוזיקה מן המזרח של "כולנא" בירוחם; א"ר) מדבר , הוא אומר משפט שמעורר אצלי משהו ישן. אני יודע למה הוא מתכוון אבל אף פעם לא שמעתי את זה במילים. רק עכשיו אני יודע לתמלל את מה שאני חווה".

בסוף שנת הלימודים תכנן פרג'ון לקחת חופש של מספר חודשים, אבל אחרי כמה ימים בבית במושב הוא חזר לירוחם והצטרף לתוכנית של "אלול מן המזרח". כמו אחרים כאן, גם הוא לא שש להגדיר את זהותו הדתית. "אני לא אוהב להגדיר את עצמי. המסורת מאוד חשובה לי, גם בדברים הקטנים. ההלכה חשובה לי, בין אם זה בהנחת תפילין, שמירת שבת והכנסת אורחים. אני שומר ומקפיד אבל לא מגדיר את עצמי. אנחנו אנשים פשוטים".

את הזיקה בין המזרחיות למסורתיות הוא רואה כדבר טבעי, אבל גם הוא מבקש להרחיב את המסורתיות אל מחוץ לגבולות הציבור המזרחי. "אנחנו חייבים את המסורת ואת העבר שלנו כדי להקים דרכה את העתיד. דרך המסורת אנחנו מחוברים למי שאנחנו באמת. האשכנזים שמשתתפים כאן בתוכנית הם חלק מזה לגמרי. המסורת שלהם חשובה לא פחות מהמסורת שלי, וחשוב לי להכיר גם אותה. כל הפילוג בחברה שלנו קורה כי אנחנו לא לומדים אחד את שורשי התרבות של השני".

כולנא הוא אחד השותפים בפורום האיחוד המסורתי, שכולל ארגונים מסורתיים נוספים כמו "תור הזהב" ו"תיקון", שיזמו את כנס ירושלים למסורתיות שהתקיים בשבוע שעבר ביד בן־צבי. "מסורתיות היא המשפט הראשון אצלנו בחזון", אומר יניב יצחק. "ששת הערכים שלנו הם מסורתיות, הכנסת אורחים, אחריות חברתית, זהות ושורשים, מקום ומרחב, יצירה ויצירתיות. המסורתיות נמצאת גם בפדגוגיה שלנו, בהלכי הרוח, ובהנחה שכולם שייכים. הרצון שכולם ירגישו בבית הוא מבחינתנו תובנה משמעותית. יש לנו בתוכנית של אלול משבצת קבועה ומשמעותית שנקראת 'זמן מזרח', ובה כל אחד מהמשתתפים בתוכנית מעניק הצצה לבית שלו ולשורשים שלו. זו גם דרך טובה לפרק מתחים. גם כאן, השימוש במושג מזרח ולא מזרחיות הוא פחות טעון פוליטית, ומשדר את הרצון ליצור מרחב של אפשרויות וסיפור משותף".

יניב יצחק, מנהל כולנא בירוחם: אני מאוד מקווה שהמסורתיות תצליח לנטרל קצת את מוקדי הכוח הקיצוניים שמכתיבים לנו את מגרש המשחקים הישראלי. שנוכל לשוחח על היהדות שלנו בלי לפחד, לא מהפורום החילוני ולא מהרבנות החרדית או החרד"לית

אור יצחקי מגבעת־שמואל השתתפה השנה בתוכנית "אלול מן המזרח", כדי להכיר יותר את "החצי המזרחי" שלה. היא בת ,24 בוגרת החינוך הדתי, והשתחררה לא מזמן משירות קבע. לפני הצבא למדה במדרשה לבנות במגדל עוז. "זו דילמה שמלווה אותי כל החיים. אני חצי חצי, ומרגישים את זה בבית וגם באופי שלי. אימא שלי היא פולנית 'טהורה', ומצד אבא יש לי סבא שנולד בבגדד וסבתא שנולדה באלג'יר. שני הצדדים מורגשים אצלנו בבית, אבל הצד הספרדי מורגש יותר כשאנחנו בבית של סבא וסבתא. הדודים שלי מצד אבא הם חרדים, ש"סניקים, וכשאני בבית של סבא וסבתא הם יושבים ושרים פיוטים ואני מכירה את הכול. אני מתפללת בנוסח ספרד כי זה מה שהביאו לי בבית הספר וזה הנוסח שהתרגלתי אליו, אבל עכשיו האחים הקטנים שלי החליטו לפני בר־המצווה שהם מתפללים בנוסח עדות המזרח.

"ברור לי שהזהות שלי מורכבת, וההשתתפות בתוכנית היא מבחינתי קצת תיקון חברתי. בכל התחנות שעברתי בחינוך הדתי למדתי הגות אשכנזית, כולל במגדל עוז. ההגות המזרחית התבטאה שם רק לעיתים רחוקות, בציטוט של הרב עובדיה או בפיוט אחד. כשגיליתי את כולנא ואת אלול מן המזרח אמרתי שהגיע הזמן ללמוד קצת יותר על החצי הזה שקיים אצלי אבל נדחק לאחור בארון הספרים".

יצחקי מגדירה את עצמה כדתייה־לאומית, אבל חשה הזדהות עם הלבושים המתחדשים של המסורתיות. "אני חושבת שהמסורתיות ינקה את האופי שלה מהצד המזרחי, אבל תנועת הנפש גם בחברה הישראלית וגם בתרבות היא שהסיפור המסורתי מתחיל לתפוס יותר מקום. וגם אם הוא בא מצד מסוים של המפה, הוא מרחיב את הקשת. כשאנחנו מדברים פה על מסורת, עולים לי גם הפיוטים של סבא שלי בבגדד וגם הניגונים מפולין ששרתי במגדל עוז ומתחברים אצלי לצד של אימא. מסורת זו מסירה, היהדות היא ענקית ויש בה הכול".

לעומת יצחקי, שחר פרג'ון )28( הגיע לתוכנית ממחוזות שיותר מזוהים כמסורתיים. הוא גדל להורים ממוצא תוניסאי וג'רבאי במשפחה דתית מסורתית, במושב ברכיה ליד אשקלון, שאותו הוא מגדיר כמושב "שיש בו המון מסורת". "כבר מגיל הגן היינו הולכים ללמוד אצל הרב של המושב. למדנו פיוטים, שירת הבקשות וקריאת התורה". בגיל תיכון, כשיצא ללמוד במקיף דתי באשקלון, הוא הופתע להכיר חברים לספסל הלימודים שאינם שומרים שבת. אחרי שירות צבאי ועבודה בתחום ההדברה, הוא שמע מבני