מקור ראשון

מפגשים מהסוג השלישי

בניגוד לפרויד ששלל את הדת, תלמידו יונג ראה בה מפגש פנימי של הנפש עם המציאות שמעבר לה. בגישה זו הוא היה קרוב למיסטיקה ולחסידות

/ שלום רוזנברג /

נפגע עמוקות ומגיב בזעם. זמן קצר לאחר מכן חלה נפילה גדולה בעסק הכלכלי שלו, ובמקביל נשמעים דברי הגנרל הנערץ דה־גול על היהודים, דברים שגרמו למוריס לחוש מושפל. או אז עולה במחשבתו הרעיון לעלות ארצה, והוא יוצא לישראל לברר את אפשרויות החיים בה. אך הוא מתאכזב קשות. בבקרו את הדודה רשל הוא רואה ש"אפילו בתי השיכון של העניים בניס נראים כארמונות" בהשוואה לביתּה (עמ' .)286 אכזבה אחרת מן החיים בארץ נגרמת לו לשמע דברי ז'אק, הבעל של הדודה, "כי הם לא רצו אותנו... המנהלים של הקיבוץ. אמרו שאנחנו זקנים מדי בשבילם" .)290(

מוריס שב מן הארץ במצב רוח טוב יותר משהיה לו לפני כן, ואודט שמחה לשמוע כי ויתר על הרעיון לעלות ארצה שכן "ישראל רחוקה שנות דור מצרפת" .)292( אך הקשיים הכלכליים בצרפת לא נפתרו וחובותיו של מוריס הלכו ותפחו, עד שבעצת ידידו החליט לברוח לישראל. לא בקלות, אך מחוסר ברירה, הסתגלה אודט לרעיון החדש־ישן: "אחרי פחות מעשור היא שוב מהגרת" .)298( והנה, "מכל המקומות שהציעו להם בסוכנות היהודית, נאחזה בשם היחיד שצלצל לה מוכר – נצרת, היא עירו של משיח הנוצרים. אולי יש שם קהילה אירופאית ותיקה, כזאת שתהיה לה משענת ומקור נחמה בתוך השממה המדברית שסביבה?"

תל־אביב כשום־מקום

קתי הבוגרת, שסיימה את מסלול קליטתה ולימודיה היסודיים והתיכוניים בנצרת־עילית, עוברת להתגורר ברחוב גאולה בתל־אביב, לא הרחק משפת הים, אך לתחושתה חלון ביתה פונה ל"שום מקום". היא נקלטת היטב בחברה ה"צפונית", הפמיניסטית והמתירנית של תל־אביב, משלימה לימודים אקדמיים באמנות ומועסקת כאוצרת במוזיאון. בתל־אביב היא אף מתוודעת ל"יורש", חברו הטוב של ידידּה מנצרת עילית, "שירש שם משפחה נכון וידוע וקשרים מועילים, שבבוא העת יעניקו לו משרה קבועה ונחשקת בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים, באותו אשכול בניינים שבו מלמד זה עשורים אביו הפרופסור המכובד" .)306( היא נישאת לבחיר ליבה האשכנזי, בחתונה שרוב הנוכחים בה היו ממשפחתה, כולל הקרובים הרבים שבאו במיוחד לשם כך מפריז, מניס וממרסיי.

כישרונה הספרותי של מסיקה מתגלה בתיאור הנפשות הפועלות וביחסים ביניהן ועם סביבתן על פני שלושה דורות – דור הסבים בביזרט, דור הבנים בצרפת, ודור הנכדים בנצרת־עילית ובתל־אביב. כישרון זה כבר הוכח ברומן המרתק הקודם שלה, "אדמה שחורה" ,)2008( המבוסס על הידע המקצועי שלה כדוקטור לארכיאולוגיה, והעוסק בקורותיהם של שלושה גיבורים בשנות המרד הגדול נגד הרומאים בארץ ישראל בשנת 67 לספירה, בעיר יודפת שבגליל התחתון ובשתי ערים באיטליה, קפואה ופומפיי, סמוך לפני התפרצות הר הגעש שהחריב אותה כליל.

הרומן מהווה קול בודד בספרות העברית החדשה להווייתו ולחוויותיו של מגזר חשוב בעם ישראל – הקהילות היהודיות בצפון תוניסיה בעלות התרבות הצרפתית, שבמאת השנים 1960–1860 תרמו לעם ישראל עושר תרבותי עצום בדמות ספרות יפה ואחרת, הכתובה צרפתית וערבית־יהודית - שמסיבות שונות לא זכה לחשיפה, אלא במידה מועטה בשנים האחרונות, לא רק בספרות הישראלית החדשה אלא גם במחקר על תולדות ישראל. הרומן היחיד במינו של מסיקה , שמבחינה מסוימת אפשר להכלילו בסוגת הזיכרונות, מכוון להעמיד בפני הקורא הישראלי את הסאגה של המגזר הצרפתי של יהדות תוניסיה – בערש הולדתו ביזרט, כחברת מהגרים בערי צרפת, כעולים חדשים בנצרת־עילית וכתושבים ותיקים בתל־אביב. ברשימה הקודמת הזכרנו את פרויד ואת גישתו השלילית בעיקרה לדת. פרויד ראה בדת שלב בהתפתחות האישית, או הכלל־אנושית, אותה צריך לעבור ולהגיע לשלב הבגרות, שבו הדת הופכת להיות מיותרת. מבחינה זו, פרויד התבונן על הדת במבט של פסיכולוג. אך תלמידו קרל גוסטב יונג, שפיתח את הרעיון של התת־מודע הקולקטיבי, התנגד לו בעניין זה.

עבור יונג, הדת איננה השלכה פסיכולוגית של יחסי אב־בן וכדומה, אלא מתארת בסמליה את מה שאפשר לכנות העולם שנמצא מתחת לתודעה. אם נדמה את התודעה לקרחון, אזי הדת מייצגת את אותו חלק של הקרחון הנסתר מתחת למים. שם מתרחשים דברים אחרים, כאלה שאינם חלק מהתודעה שלנו.

את טענתו המרכזית של יונג אפשר לתרגם גם כך: על פי פרויד, טענות מטפיזיות ודתיות הן השלכה פסיכולוגית של מה שמתרחש בנפש, ולפיכך הם בגדר הפסיכולוגיה. אך לשיטת יונג, כשאנו משתמשים בסמלים הדתיים אנו משקפים דברים אמיתיים שקיימים ומתרחשים בתוך עולמנו הפנימי, הבלתי מודע. עבור יונג, הדת חיובית וחשובה משום שהיא מביאה לאינטגרציה של האנושות. אם פרויד תיאר את הדת כסוג של נוירוזה, בעיני יונג הדת איננה משהו כפייתי אלא מבטאת סמלים שדרכם אנו מבטאים רבדים יותר עמוקים בנפש, רבדים שאליהם אין אנו יכולים להתחבר באופן אחר. יונג גם טוען שלסמלים אלו יש גם ביטויים בחלומות.

חלון לעולם העליון

למרות גישתו החיובית יותר של יונג לדת, עדיין ישנה התנגשות לכאורה בין יונג לבין התפיסה הדתית. משום שלפי יונג, בתופעה הדתית האדם פוגש את עצמו העמוק ביותר, המחובר אל התת־מודע הקולקטיבי – אך הוא עדיין פוגש את עצמו. ואולם לפי התפיסה הדתית, הדת מהווה מפגש של האדם עם א־לוהים, או במילים אחרות, עם משהו טרנסצנדנטי הנמצא מעבר לאדם.

אך כאן רוצה אני להביא בפניכם טענה מעניינת. אילו היינו שואלים תיאולוגים קלאסיים האם יונג צודק בגישתו לדת, מתאר אני לעצמי שהרבה מאוד היו אומרים שלא. ואולם למרבה ההפתעה, בעולם החסידות דווקא היו מסכימים במידה מסוימת עם יונג. זאת משום שבחסידות מופיע הרעיון שהמבנים של הנפש הם מעין צלם א־לוהים. כלומר, שהם קרובים לאותו משהו טרנסצנדנטי הנמצא מעבר לאדם.

נדמיין לעצמו עיגול שהוא הקוסמוס, ובו נמצאים כוכבים, גלקסיות וכו'. אבל אם נרצה לצייר בעיגול זה גם אנשים, נצטרך לצייר אותם בגבול של העיגול, כאשר חלק מהאדם פורץ מעבר לעיגול, מעבר לקוסמוס. אותו החלק הוא האני הפרטי או האני הפנימי, ושם יכולים להתרחש "מפגשים מהסוג השלישי".

התיאולוגיה הקלאסית, של אריסטו למשל, וגם של הפילוסופים מימי הביניים ההולכים בעקבותיו, חיפשה את האל בתוך עיגול הקוסמוס. הם ראו באל את הכוח המניע את מערכת השמש למשל. זהו "המניע הבלתי מונע" בפיזיקה של ארי

סטו. כך הם בעצם מחפשים את האל מאחורי המציאות שאנו מכירים בעולם הממשי. ואולם ויליאם ג'יימס והבאים אחריו חזרו אל רעיון אחר, שהוא קרוב יותר למיסטיקה. לפי גישה זו, המפגש עם הא־לוהים איננו מתקיים בתוך העיגול המייצג את הקוסמוס, אלא דווקא מחוצה לו, בתוך אותו האדם הפנימי, ושם יכולים אנו לחוות חוויות שיחברו אותנו אל העולם שמעבר.

באדם ישנו חלק שהוא התודעה הרגילה שלנו, אך מעבר לתודעה זו ישנם עוד חלקים נוספים שמתרחשת בהם פעילות. אולם ישנם מעין שערים, או מסננים, החוסמים את המעבר בין חלק זה ובין התודעה, והם המאפשרים לנו לחיות חיים נורמליים. אולם אם נוצרת בהם פרצה מסוימת, אז אולי ייפתח בתודעתנו חלון אל מה שמעבר. החוויות שנחווה אז אינן דרך הראייה או שאר החושים, ששייכים כולם לחלק של האדם הנמצא עדיין בתוך עיגול הקוסמוס. מה שנחווה באותו מפגש פנימי איננו המציאות, אלא משהו שחודר ומגיע ממקומות אחרים.

כך, החלון לא־לוהים נמצא בעולם הפנימי מאוד שלנו, ולא בהתבוננות על העולם החיצוני כפי שעשו הפילוסופים. לפי המיסטיקה, זו הייתה הטעות של התיאולוגיה הקלאסית שחיפשה את א־לוהים בתור בורא, יוצר, "הסיבה הראשונה" או "מחויב המציאות". כל אלה אולי נכונים, אבל החוויה הדתית לא תגיע משם אלא רק מתוכנו.

רשות היחיד

מסיבה זו, ייתכן שדווקא המיסטיקנים היו במידה מסוימת קרובים יותר לאמת, כי הם חוו חוויות בתוך עולמם הפנימי. ישעיהו ליבוביץ כינה את עולמנו הפנימי "רשות היחיד שלי". בניגוד ל"רשות הרבים" שבה ניתן לערוך ניסויים ולחזור עליהם, הרי שברשות היחיד ישנן התנסויות וחוויות פרטיות, אמיתיות, ששייכות לעולם הפנימי בלבד ואף אחד אחר איננו שותף להם. בדיוק בנקודה זו עסק בצורה יפה מאוד סרט שיצא פעם בשם "קונטקט". גדול מוריי אמר על כך שכשם שיש אינסוף חיצוני, יש לנו גם מעין אינסוף פנימי השייך לעולמנו הפרטי.

כשאנו מדברים על הבלתי מודע האישי, אנו נמצאים בעולמו של פרויד. אולם אליבא דפרויד, הבלתי מודע הזה הינו תוצאה של הביוגרפיה האישית שלי, למשל: יחסיי עם אבי. כאן בא יונג ואמר שבתת־מודע שלנו יש גם משהו אחר – יש בו חלונות אל איזשהו בלתי־מודע קולקטיבי. בתת־המודע שלנו אנו מחוברים למציאות אחרת, רחבה יותר, שאיננו יודעים את גבולותיה, והיא איננה תוצאה של החוויות האישיות שלנו. לפי יונג, תיאוריה זו יכולה להסביר כיצד למשל נעשה שימוש בסמלים דומים בתרבויות הרחוקות מאוד זו מזו, וכך גם ביחס לסמלים המופיעים בחלומות.

כאמור, רעיונות אלו של יונג מתחילים להזכיר את התפיסות שאנו מוצאים בהשקפות המיסטיות הדתיות. אולם ישנו הבדל. בעוד שיונג מדבר על חוויה פנימית של מפגש עם תתמודע אנושי קולקטיבי, הרי שהדת טוענת שבקצה נמצא גם משהו מעבר לזה, וזהו המפגש עם הא־לוהים. את הגישה הזו מציג בובר, ובמידה מסוימת זו גם דעתו של ויליאם ג'יימס וכן של התיאולוג הלותרני הגרמני רודולף אוטו.

תשובות // .1 ירבעם // .2 נתן אלתרמן לבתו תרצה אתר, ב"שיר משמר" // .3 היישוב נווה אטי"ב, שנקרא על שם ראשי התיבות של שמותיהם // .4 "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס. אדיפוס מגלה שהוא רוצחו של אביו ושנשא לאישה את אמו, יוקסטה // .5 חלק ברובה שנועד להסתיר את רשף הקליע ובכך להקשות על זיהוי מיקום היורה // .6 עת שערי רצון להיפתח // .7 אשלים // .8 הגשש החיוור // .9 סידהארתא // .10 מנוע קיטור // .11 חמאה

מילהלסיום

he-il

2021-10-22T07:00:00.0000000Z

2021-10-22T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282656100654328

Israel Hayom