תאמא שמעו סיפור נחמד, זה סיפור על

שלי, רחל אגמון - אוי אני שרוף על האישה הזאת - אמא שלי גידלה אותי לבדה, היא הייתה עובדת סוציאלית במשרה מלאה ותובענית, ואחרי העבודה היא הייתה מנקה חדרי מדרגות ובתים, ומגהצת חולצות, כדי להשלים הכנסה. ההורים שלה לא יכלו לעזור לה, כי הם היו בקיבוץ. וגם אבא שלי לא יכול היה לעזור לה, כי לא היה לו כסף בכלל. בקיצור, אמא שלי לא הייתה מיליארדרית, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, ובכל פעם שהגעתי איתה לשּבת אצל חברים, או לארוחת ערב אצל דודה שלי האהובה, או להדלקת נרות חנוכה, אמא שלי תמיד הייתה מביאה לאנשים שהזמינו אותנו מתנות מוזרות כאלה, קערות לסלט, וכלי הגשה רגילים כאלה, וקולפנים, ומפיות, וקופסאות טאפרוור, חחחח ותמיד כשהיא הייתה מביאה להם את המתנות המוזרות האלה שלה, היא הייתה אומרת "מה אפשר להביא לאנשים שיש להם הכול!" חחחח.

ובבית שלנו, בארון של אמא שלי, בחדר שלה, היה מין סטוק כזה של מלא מלא "מתנות" כאלה פשוטות ומתוקות. כשהייתי נער הייתי מתבייש במתנות האלה, מה זה הדבר הזה, מי מביא קולפן כמתנה, אייייי כמה התביישתי ברגעים האלה כשהייתי נער, אתם לא מבינים. בא לי לחזור אחורה בזמן ולהגיד לילד המחוצ'קן והרועש שהייתי, הלו חביבי אין לך במה להתבייש! אמא שלך אישה | מדהימה! איך לך במה להתבייש חביבי! ואם כבר מדברים אולי עדיף לא לגרד את החצ'קונים כי זה רק מחמיר את המצב. וגם אולי כדאי לא להסתובב ככה בירושלים עם ציצית צהובה כזאת מעל החולצה, זה לא כזה יפה כמו שאתה חושב אחי. טוב לא משנה.

בקיצור חברים, זה הרקע לסיפור שלי, וזה הסיפור, לפני כמה ימים קיבלתי הודעת ווטסאפ ממספר לא מזוהה. "שלום יאיר, אשמח לקבל את המייל שלך, ברצוני לשלוח לך משהו". ואני הסתכלתי על התמונה של השולח, וראיתי גבר עם חיוך ענק וזקן לבן, וחשבתי לעצמי, מה כבר יכול להיות, אז שלחתי לו את כתובת | ט"ז במרחשוון תשפ"ב | 22.10.2021 המייל שלי, ואחרי שתי דקות קיבלתי את המייל הבא.

"שלום וברכה, יאיר היקר, בנה של חברתנו הטובה, רחל אגמון היקרה עוד יותר. שמי אהרון, את אמא שלך אנחנו פוגשים בהזדמנויות ובנסיבות שונות. ותמיד, תמיד - סיפורים, צחוקים, אנשים, אירועים, והכול מתוך גילוי לב נטול בושות (במובן החיובי!). בתקופה האחרונה, בחודשים האחרונים, אני אומר לעצמי באמצע הקילופים של תפוחי האדמה ותפוחי העץ, הגזרים והבצלים, המלפפונים והקישואים, בימי שישי, לכבוד שבת, כי עליי לכתוב לך. במה דברים אמורים? במקלף פשוט! 'מקלף', אתה תוהה. 'מקלף' אני משיב! מקלף שאמא שלך נתנה לנו באחד הביקורים שלה בשבת במקום מגורינו. אני מניח שזה היה לפני כשלוש שנים, ואולי יותר. ביום שישי אמא קפצה לבקר. רעייתי ואני שמחנו מאוד לראותה - רעננה, מלאת חיוניות, עיניה בורקות, זריזה. והחשוב מכול - הסיפורים, הסיפורים! בסופו של אותו ביקור היא נתנה לנו מקלף, גדול כזה, מאסיבי. ומאז, מדי יום שישי אני משתמש בו. לא כהתה עינו ולא נסה חדותו. לא נחלד ולא נחלש. ומאז אמרתי לעצמי כי לכשניפגש שוב עם אמא היקרה, אודה לה על כך. אבל חלפה שנה ועוד שנה, ובאה הקורונה, ולא התראינו. אמרתי אפוא לעצמי - אכתוב לך! אתה תעביר לה את המסר, וגם תשמח ודאי בשמחתי ובשמחתה!

"יאיר היקר, אמר מי שאמר כי 'א־לוהים נמצא בפרטים הקטנים', אז למה הדברים הקטנים הללו אינם זוכים לכבוד הראוי להם! רמי קלינשטיין צדק! מתנות קטנות עשויות להיות מתנות גדולות מאוד. וכך, אני שב ומודה לאמא מדי שבוע בשבוע על אותה מתנה קטנה שהעניקה לנו. מקלף שאין ולא היה כמוהו! תבורך מנשים רחל!"

אייי כשקיבלתי את המייל הזה מאהרון הרגשתי איך הבטן שלי מתחממת מרוב התרגשות וגעגועים. קודם כול המייל הזה הזכיר לי שגם אני קיבלתי את הקולפן המושלם והענקי הזה מאמא שלי, וגם אני משתמש בו כמעט מדי יום, וגם אני חושב שזה הקולפן הטוב בעולם. ודבר שני, המייל הזה שקיבלתי הזכיר לי שאמא שלי, החמודה שלי, עדיין מסתובבת בעולם הזה ומחלקת לחברים שלה מתנות פשוטות ושימושיות ומצחיקות, מתנות שאיכשהו, בדרך משונה וגמלונית וערמומית ומסורבלת - נכנסות ללב של האנשים המתוקים שמקבלים אותם. ואני לא יכול להסביר את זה, כי אני בעצמי לא מבין את זה, אבל אני מרגיש שהמתנות הקטנות האלה מצליחות להסביר באופן מושלם מי זאת אמא שלי, רחל אגמון. יש במתנות האלה פשטות, וכנות, ותמימות מקורטעת כזאת, יש בהן מין סירוב עדין לציית לחוקים הלא כתובים של החיים. והסירוב הזה, החינני והמגושם הזה, הוא סוד קסמה של אמא שלי כבר שנים. אייי איי איייי, פעם התביישתי באמא שלי כל כך. והיום אני גאה בה, ואוהב אותה, איך אני אוהב את האישה הזאת אתם לא מבינים.