באו שורה באה לעולם בשבוע שעבר, כשנטפליקס הכריזה על השקתו של אוסף "סיפורים פלסטיניים": 32 סרטים שבוימו על ידי פלסטינים

מספרים סיפור פלסטיני יהיו פתוחים כעת בפני צופים בכל העולם. אם הופתעתם לשמוע את החדשות המרעישות, כנראה גרתם בבור מתחת למנזר באמצע מדבר יהודה במאות השנים האחרונות. זעם במינון נמוך נשמע ברשת בימים שלאחר ההכרזה, בעיקר הודות להודעה של "אם תרצו" שתקפה את ההשקה, בין השאר בטענה המוזרה שהסרטים "אינם מזכירים את הטרור הפלסטיני". גם קולנוע, כנראה, צריך להיות מהאו"ם (לא שהאו"ם היה עושה סרטים טובים יותר או מוטים פחות).

אבל לא "החיים, החלומות, המשפחות, החברות והאהבה" שעל פי נטפליקס נטועים בחוויה הפלסטינית הם שמקוממים פה - מה שמקומם באמת זה שעם הזמן הולכים ומצטמצמים המקומות שנותרו נטולי אג'נדות, אקטיביזם ומוסרנות פוליטיים שנדחפים אליהם בכוח, ובעיקר בעולם הדיגיטל.

שיטוט מהיר בנטפליקס בשנים האחרונות חושף סדרה של קטגוריות מבוססות־זהות שכל מטרתן לקרוץ לאקטיביסטים שמחפשים באובססיביות את היוצר או החברה שלא עושים מספיק למען האדם המדוכא. בשירותי סטרימינג אחרים, אגב, זה גרוע בהרבה. מי שיצא לו לנווט ב־xaM HBO – שעוד לא הגיעה לארץ אך זמינה בארה"ב או בגישה עם VPN – היה עשוי להיתקל בבאנר בכניסה לאפליקציה שמכריז על אוסף סיפורים קוויריים, ובוודאי גם נתקל באינספור

קטגוריות כמו קולקציית הסדרות שביימו נשים שחורות להטב"ק+ שנמנעות מגלוטן, כשכל מה שהוא רוצה זה לצפות שוב ב"בעבור חופן דולרים".

נציין בשלב הזה שהתופעה – כשהיא עומדת בפני עצמה - היא לא באמת ביג דיל. היא אפילו דיל קטן מאוד. אז מה אם יש כמה קטגוריות נודניקיות שמשלמות מס שפתיים לאורתודוקסיה הפוליטית הנוכחית? אפשר להתעלם מהן ולהתקדם לתוכן הרצוי. אבל כשמסתכלים עליה בזווית רחבה יותר, מתחילים להבין שהיא בעלת השלכות. אם בשירותי צפייה ישירה עוד יש קישור מתקבל על הדעת לפוליטיזציה – בשורה התחתונה אנחנו מקבלים סרטים וסדרות, גם אם הם מוגשים בניחוח של אקטיביזם – הרי שבמקומות אחרים בעולם הדיגיטל הגדול, הקשרים רופפים בהרבה.

קחו למשל את ,Wired המגזין שבעשרים השנים האחרונות קנה לעצמו שם כאחד הגופים הנחשבים ביותר בעיתונות הטכנולוגיה והדיגיטל. פעם, ממש עד לפני שנים ספורות, מי שהיה פותח גיליון

או גולש באתר האינטרנט היפהפה שלהם היה מוצא בדיוק את מה שהיה מצפה למצוא: חדשות, פרשנות, פובליציסטיקה, מדריכים לצרכן ושאר תכנים שכולם קשורים – ניחשתם נכון – לעולם הטכנולוגיה.

אולם החוויה הזו הלכה והשתנתה, ותכנים פוליטיים החלו לזלוג גם לעולם הזה. פתאום החלו לצוץ ידיעות שכאילו נלקחו ישירות מאתר פרשנות פוליטית פרוגרסיבי מן השורה. מהתעסקות רק בעמק הסיליקון, בטלפונים, ברשת ואפילו במדע, הם עברו למסרים נגד שטנים רפובליקנים,

קולוניאליזם, טרנסופוביה, מכחישי שינוי אקלים ועוד ועוד. היום כמעט בלתי אפשרי לפתוח את האתר בלי להיתקל בתכנים מסוג זה, כשגם תכנים שעוסקים בטכנולוגיה ודיגיטל נגועים באותה שפה פוליטית של מגדר וגזע ואקלים ורפובליקנים עם קרניים. Wired הם לא היוצא דופן, הם הכלל.

לתקן או לקלקל

קצרה היריעה מלהתייחס לשורשי השיגעון שהוליד את האובססיה האינסופית לפוליטיקה ולזהות. עיקרון שילוב המיצבים, או "הצטלבויות", Intersectionality בלעז, מאחד בין מאבקי הזהות השונים ויוצר כדור שלג אחד גדול; במסגרתו המאבק המגדרי מתדלק את המאבק הגזעי שמתדלק את המאבק הפוסט־קולוניאליסטי וכן הלאה, עד שהמציאות נראית כמו משהו שפיקאסו צייר אחרי פחות מדי שינה ויותר מדי רדבול.

אבל למה חברות וגופי תקשורת מוכנים לקבל על עצמם את הדין – על זה יש לדבר. כמו שהזכרנו כאן בעבר וכפי שהמציאות מוכיחה, בכירים במקומות הללו בדרך כלל לא מעוניינים בכלל במאבק פוליטי אלא אם הוא מכריע כמה נוחים יהיו התנאים העסקיים שלהם. אבל הם מבינים היטב שרמת האהבה או השנאה אליהם תלויה ישירות ברמת הנאמנות ההצהרתית שלהם לעקרונות הדתיים־פוליטיים השליטים. וזה לא שכניעה לתכתיבים כאלו היא הקרבה גדולה מדי עבור הדרג הניהולי, שכאמור, נוטה להיות חסר עקרונות ממשיים.

השילוב של מיעוט פוליטי קיצוני עם מקבלי החלטות שחוששים לעצבן אותו הוא כר פורה לגידולים המעוותים שהיינו עדים לצמיחתם בשנים האחרונות. ולמרות שזו בהחלט לא הסוגיה החשובה ביותר על סדר היום, זה עדיין מעצבן.

לא די בכך שהפוליטיקה עצמה הולכת ונעשית בלתי נסבלת בכל העולם, אלא שהולך ונעשה יותר ויותר קשה להתעלם ממנה. מי שינסה להימנע ממלחמת תרבות במהדורות החדשות יקבל אותה בסטרימינג (סרטי דיכוי פלסטיני), בקומדיה (מופע הסטנדאפ האחרון של דייב שאפל הצית סערה היסטרית בנטפליקס), בקומיקס (סופרמן הוכרז כבי־סקסואל ופעיל נגד שינוי אקלים, הולך להפגנות והכול), בצעצועי ילדים (קליפורניה תכפה "אזורים לא ממוגדרים" בחנויות), בקולנוע, במוזיקה, בגיימינג, בטכנולוגיה, באופנה, בספורט, ...ב טוב, הבנתם.

לא תמצאו כאן תוכנית נרחבת להפחתת נוכחותה של פוליטיקה בתרבות ובחיים; למדור עוד לא ניתנו כוחות כאלו מול העולם. בנוסף, יש אלמנט פרדוקסלי ומתסכל בכל הסוגיה הזו: המאבק בפוליטיזציה של המרחב הציבורי לא יכול שלא לתרום לפוליטיזציה של המרחב הציבורי. בעצם המלחמה על כל סרט וכל דמות קומיקס וכל אתר דיגיטל, מי שמבקשים לתקן עלולים דווקא לקלקל.

מצד שני, נקיטת עמדה פציפיסטית והכרזה על ניטרליות במלחמת התרבות העגומה הזו לא תגרום לפוליטיזטורים להירגע, אלא רק לפעול במלוא המרץ. אם לא נכריז שאנחנו רוצים את הפוליטיקה שלנו בפוליטיקה ואת התרבות שלנו בתרבות - חרף ההשלכות האירוניות שהוזכרו לעיל - נותיר את האקטיביסטים המעייפים לבד על המגרש, בועטים גול אחרי גול לשער שנותר ריק.