יבדיוניות חסית לסביבה העוינת שבה נמצאת מדינת ישראל וליכולותיהם הרבות של שירותי המודיעין שלה, הסיפורת העברית לא מנפקת יותר מדי עלילות

צבאיות המבוססות על הסביבה הזו והיכולות הללו. אולי כי המציאות עולה על כל דמיון, אולי כי מדובר בז'אנר צר מדי לקהל קוראים לא גדול מדי, ואולי כי קהל קוראי העברית מעוניין לצאת קצת מד' אמותיו העצבניות והביטחוניות כשהוא לוקח ספר פרוזה ליד. כך או כך, נדמה שבשנים האחרונות יש קצת יותר ספרים מסוג זה, למשל "הכריש" של מישקה בן־דוד או "גיבור" של אריק צ'רניאק.

"משחק הדממה" של ערן בן־עמי מצטרף למדף הלא־מאוד גדוש הזה, והוא בגדר חובה לחובבי הסוגה. אבל לפני שנדון בעלילה עצמה, משהו על דרך ההוצאה. בדומה לעיתונאים חנוך דאום ועמית סגל, גם ערן בן־עמי החליט להוציא את הספר במסגרת עצמאית וללא הוצאת ספרים. זהו מהלך אמיץ, שבמקרים של דאום וסגל הצליח מעל המשוער, ובדיעבד גם לא היה אמיץ במיוחד; לשניים יש כמויות עוקבים עצומות ברשתות החברתיות, הם אנשים מוכרים מאוד שיכולים להגיע לקהל נרחב כשיחפצו, וההצלחה של ספריהם הייתה כמעט מובנת מאליה.

זה כמובן לא המצב במקרה של בן־עמי, עורך דין בן ,44 שהיה מאבטח בשגרירות ארה"ב בישראל ומנע שם פיגוע. זהו הפרט הביוגרפי המשמעותי ביותר שהוא מקפיד לשלב באתר המוקדש לספר, לצד מהפך בתחום התחבורתי שהצליח לבצע במסגרת עבודתו כעורך דין.

הכול נחמד ויפה, אבל לא משהו שאמור לבשר על הצלחה בהוצאת ספר עצמאית. אין לי מושג האם "משחק הדממה" מצליח במכירות או לא, אבל נדמה שדווקא במקרה הזה הוצאה במסגרת הוצאת ספרים הייתה עושה טוב עם הספר והסופר. כי את זאת יש לומר: מדובר בסיפור מצוין, בעלילה סוחפת ובחושים נהדרים של הסופר, שמצליח ללכוד את תשומת לב הקורא מהעמוד הראשון עד האחרון, אבל היכולת הזו רק מתחדדת כשלוקחים בחשבון את העובדה שמדובר בספרו הראשון, ובטקסט שהיה צריך לעבור עוד כמה רמות של ליטוש ועריכה. אם זה היה קורה – ובהוצאת ספרים מכובדת זה כנראה היה קורה - היה מתקבל ספר מצוין ממש.

עלילת הספר מתארת את המתרחש לאחר הפלת מטוס של חיל האוויר בשמי סוריה. מנהיגי המדינה מקבלים החלטה לצאת נגד הרוסים – שבהם הם רואים אחראים למתרחש – ראש בראש, ומכאן והלאה מתפתחים מהלכים צבאיים, מודיעיניים ומדיניים שנעים בין ארצות־הברית לצפון קוריאה ובערך כל המדינות שבאמצע.

גמעתי את "משחק הדממה" בכמה שעות בודדות, והוא בהחלט ראוי לתשומת לב מצד קוראים שאוהבים אקשן ציוני לא מתנצל. אישית, אני כבר מחכה לספר הבא של ערן בן־עמי, בתקווה שהפעם הוא יחתום חוזה ראוי בהוצאת ספרים שתתייחס לכתב היד שלו בכבוד. עם כל הכבוד לבן־עמי, הוצאת ספר עצמאית בסגנון חנוך דאום ועמית סגל היא משהו שאפילו מניעת פיגוע בשגרירות לא בהכרח מכשירה אותך לבצע בעצמך.