דמיינו ארוחת ליל שבת באחוזתו של אליעזר פישמן בסביון: ילדיו והוא חוגגים בהרמת כוסית את המתנה שקיבלו. אביהם, פושט הרגל, הצליח להעביר מאות מיליוני שקלים למשפחתו בהסכמת הבנקים שהוא חייב להם מיליארדים, ובית המשפט אישר. אף בן למשפחת פישמן לא יצטרך לעבוד יותר בחייו.

הסיפור נשמע הוליוודי: הטייקון ערך הימורי מט"ח פרועים שגרמו לו להפסדים כבדים; בשלב מסוים הבין כנראה שלא יוכל להחזיר את הכסף, ולפי טענת הנאמן על החזר החוב, עו"ד יוסי בנקל, פתח במסע חובק עולם של הברחת נכסים והעברתם למשפחתו. בנקל הציג לבית המשפט ראיות מוצקות לכך שפישמן מחזיק מאות דירות באירופה, תוך שימוש באנשי קש ובנאמנויות מורכבות. בשעה שהוכרז כפושט רגל, הוא ומשפחתו ממשיכים לחיות חיי מלכים. מי אחראי לדבר הזה? התשובה היא - כולם: הבנקים, הרגולטורים ומערכת המשפט.

הבנקים המלווים – פועלים, לאומי ואגוד – היו אמורים לרדת לנכסיו ולרדוף אותו עד שלא ייוותר לו שקל, כפי שהם רגילים לעשות לחייבים. אבל למעשה, לא טוב לבנקים שפישמן יהיה מרושש ונקמן. הפרטים נחשפו בוועדת החקירה לכשלי האשראי ללווים גדולים ("ועדת פישמן"), שהוקמה בעקבות הזעם הציבורי כשהתגלו פרטי הפרשה. הבנקים נתנו הלוואות עתק לפישמן וללווים גדולים אחרים, כמו נוחי דנקנר, בלי ערבויות מספקות. כאשר הכסף לא הוחזר, הבנקים העניקו לפישמן הלוואות נוספות ועזרו לו לגלגל את החוב.

ההלוואות לא ניתנו להקמת עסקים עם מודל עסקי הגיוני, אלא – בין השאר - להימורי מט"ח ולרכש של כלי תקשורת מפסידים. פישמן רכש את גלובס ונתח מידיעות, דנקנר רכש את מעריב. מנכ"לי הבנקים אפילו לא ניסו לספק הסבר הגיוני למעשיהם, והוועדה הגיעה למסקנה המתבקשת: ההלוואות לפישמן היו השקעה בגורם בעל כוח תקשורתי ופוליטי, שיכול לעזור להם להמשיך לקיים את חוסר התחרות בשוק. אם פישמן יספר את סיפורו, עלולים לצוץ פרטים מטרידים שלא עלו בוועדת החקירה.

גם לפיקוח על הבנקים יש סיבה לרצות להניח את הפרשה מאחוריו. הפיקוח לא מנע את הסדר החוב הנוכחי; העובדה שהבנקים עסקו במשך שנים בסחר־מכר בהון־שלטון־עיתון, ממש מתחת לעינו העצומה של הרגולטור, לא נעלמה מחברי כנסת מימין ומשמאל שחקרו את הפרשה. הבולטים שבהם היו בצלאל סמוטריץ' ודב חנין, ששיתפו פעולה באופן מעורר השראה. לאורך כל דיוני הוועדה נקט הפיקוח טקטיקה מקוממת,

ותחת מעטה של "סודיות בנקאית" נמנע מלהעביר לכנסת דו"חות ומידע רלוונטי. לא בכדי ביקרה הוועדה את הפיקוח בדו"ח הסופי שלה בחריפות יוצאת דופן, וקבעה שהוא כשל ולאחר מכן הסתיר.

הממונה על הליכי חדלות פירעון (כונסת הנכסים הראשית) סיגל יעקבי הייתה יכולה להתנגד להסדר החוב מלכתחילה, אך בחרה לא לעשות זאת. רק לאחר ש"לובי "99 הציבורי סקר בפניה פסק דין בריטי הקובע שפישמן הבריח נכסים, השתכנעה יעקבי לשנות במידת מה את עמדתה. אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. הממונה, שבתוקף תפקידה אמורה לייצג את האינטרסים של כולנו, הפגינה ניתוק ואי הבנה מדאיגים של המשמעות הציבורית של הסדר החוב.

שופטי בית המשפט העליון ניל הנדל, דוד מינץ ויעל וילנר הוציאו את קצפם דווקא על המערער, עו"ד בנקל. "אף אחד לא מסכים איתך", אמרו לו השופטים בתחילת הדיון. ודאי שאף אחד לא מסכים איתו: לכל שאר המעורבים היה אינטרס לסגור את הפרשה מהר ובשתיקה. השופטים אף טענו שלבנקים יש "מומחיות מקצועית" בגביית חובות, קביעה שמתעלמת מהידע שהצטבר על פרשת פישמן, וכאמור קיבל ביטוי בדו"ח ועדת החקירה הפרלמנטרית.

כפי שאנחנו רואים, איש לא דאג לאינטרס הציבורי. הציבור משקיע בבנקים דרך הפנסיות שלו, ויציבותם והגינותם חיוניים למשק. כשהבנקים מוחקים לפישמן חובות של מיליארדים, הפנסיות של כולנו זוכות לתספורת, ואי אפשר להלוות למי שבאמת מצמיח עסקים ראויים.

אבל העוול לציבור אינו מתמצה רק בנזק הכלכלי לפנסיות. שוב התברר שפישמן, כטייקונים אחרים לפניו, פועל לפי מערכת כללים שונה מזו שחלה על האזרח הפשוט. לרגע היה אפשר לחשוב שהנורמות מתחילות להשתנות, אבל מתברר שגם 2021־ב הכללים הישנים עדיין מושלים בכיפה. הותרת משפחת פישמן באחוזותיה היא עדות כואבת לכך שבמדינת ישראל המשחק הכלכלי לא משרת את הציבור, אלא היה ונותר מכור.