למי שאינו משחית את זמנו בטוויטר, ייתכן שהדברים הבאים יישמעו חסרי משמעות. ובכל זאת, הם צריכים להטריד את כולנו. ראש הממשלה נפתלי בנט (כמו פוליטיקאים אחרים) נוהג "לחסום" צייצנים שהגיבו לדבריו בדרך שאינה ראויה בעיניו. כלומר, הוא מונע מאותם משתמשים להגיב או אפילו לראות את מה שכתב. "ראש הממשלה של כולם", כמו שהצהיר בחגיגיות, דואג להשתיק את מתנגדיו במקום לאפשר להם להגיב ולהביע את דעתם על דבריו.

סוגיית החסימה קיבלה לא מזמן תהודה כשבנט חסם את חשבון הטוויטר של הורי שיר חג'אג' ז"ל - שנרצחה בפיגוע בארמון־הנציב בינואר 2017 - אחרי שמתחו ביקורת על מה שהם רואים כבגידה פוליטית. בעקבות פרסום דבר חסימתם, התברר כי רבים נחסמו בידי בנט. כמובן, לא נעים לספוג התקפות מילוליות ולקרוא שאנשים מכנים אותך "נוכל" (הצייצן עידו מאור כתב שנחסם אצל בנט רק משום שכתב לו: "אחי, גנבת לי את הקול"). אבל תופעת החסימות בידי ראש הממשלה מצריכה ניתוח מעמיק משום שאינה רק טכנית.

ראש ממשלה שאינו יכול לעמוד בביקורת מציג עמוד שדרה חלש מאוד. אם אינך יכול לעמוד בקצת לחץ ברשת החברתית, כיצד תעמוד בלחצם של ביידן ופוטין? יהיו מי שיאמרו, במידה של היגיון, שאחד מעוזריו של בנט הוא שחוסם את המגיבים הביקורתיים, ושזו לא החלטה שלו. אבל האם אלו האנשים שמקיפים את ראש הממשלה? אנשים שלא יכולים לעמוד בביקורת של "פשוטי העם"?

אם זו המציאות, מצופה מבנט (ומכל נבחר ציבור מימין ומשמאל) לומר לאנשיו לשחרר את החסימות. לפוליטיקאים אין זכות לחסום מגיבים, משום שהציבור הוא המעסיק שלהם, והם אינם רשאים לחסום אותו. האם כל התגובות ראויות? ודאי שלא. האם כל התגובות רלוונטיות וענייניות? מסופקני, אבל זה גם לא משנה. נבחר ציבור, בין שהוא נפתלי בנט ובין שהוא בנימין נתניהו, לא רשאי לסתום את הפה למי שהוא אמור לשרת. בארה"ב נאסר על פוליטיקאים לחסום אנשים ברשתות החברתיות. מותר לקוות שבישראל לא יידרש חוק בנושא, ונסתפק בהיגיון בריא.

במקרה של בנט, אי אפשר להתעלם מהאירוניה המתבקשת לנוכח התהליך שראש הממשלה עבר ביחס לשימוש ברשתות החברתיות. הוא התחיל את הקריירה שלו ברשתות, במיזם "ישראל שלי", שהביא אותו ואת איילת שקד לתודעה הציבורית. בנט עצמו דיבר לא פעם על הקשר שיש לו עם הציבור דרך הרשתות החברתיות, ועל כך שתקשורת המיינסטרים מונעת ממנו להעביר את המסרים החשובים באמת.

מה השתנה? פשוט מאוד – בנט השתנה. כעת תקשורת המיינסטרים מחבקת אותו, ולכן הוא מרשה לעצמו להתעלם ברשתות החברתיות מהציבור - אותו ציבור שהביא אותו עד הלום, אותו ציבור שבנט הפך להלום קרב. החסימה הסיטונאית של מבקריו היא עוד הוכחה לכך שבנט נטש את ספינת האם הימנית. הליברליזם של תפיסת העולם הימנית לא מסתכם רק ביחס לפלסטינים, אלא בכל היבטי החיים. המשמעות של ימין ליברלי היא סובלנות לכל הקולות, למעט הסתה לאלימות או גזענות צרופה. השמאל מציג את עצמו כנושא הדגל של חופש הביטוי, אבל בפועל הוא מפקח על השיח הציבורי, ממשטר אותו ופוסל את מי שלא נשמע לערכיו או לכללי התקינות הפוליטית. בנט עצמו סבל מסתימת הפיות של השמאל, והנה הוא חוטא בכך בעצמו.

הלחיצה הסתמית כביכול על כפתור החסימה היא לא פחות מניסיון להשתיק את העם. אם רק לא יקראו את התגובות הקשות, מאמינים בנט ואנשיו, המציאות תשתנה. הציבור יתחיל לאהוב אותו יותר ולראות בו מנהיג דגול, כפי שהוא רואה את עצמו. זו אותה מחשבה ילדותית ומשיחית שהובילה אותו למקום שהוא נמצא בו היום. בנט האמין שלאחר שיעשה את המהלך הזה, הציבור ילמד לאהוב אותו. זה לא קרה. מדוע שזה יקרה אם הוא יחסום אנשים מלהגיב לו?

בנט חוסם את מי שבעיניו חוסמים אותו בדרכו להיות אהוב. הוא מתקשה להבין שהוא חוסם קולות מחאה אותנטיים, שאי אפשר לחסום בלחיצת מקש. אצלו הם חסומים, אבל בציבור קולם נשמע.

אם בנט אינו עומד בקצת לחץ ברשת החברתית, כיצד יעמוד בלחצם של ביידן ופוטין?