מקור ראשון

בשורת הנשיא מחברון

את מלוא משמעותה של הדלקת הנר הראשון של חנוכה במערת המכפלה בידי נשיא המדינה יצחק הרצוג, הבליטה דווקא מחאת פעילי מרצ נגדה. רק כמה עשרות מפגינים מהשמאל הקיצוני חשו צורך למחות על ההדלקה. יותר מעצם המחאה, הרטוריקה שליוותה אותה הייתה מאלפת. כשח"כ מוסי רז אמר ש״נשיא צריך להיות דמות מאחדת. השליטה בחברון בכלל ובשטחים הכבושים בפרט שנויה במחלוקת פוליטית חריפה ביותר", הוא חשף את מלוא המשמעות של הדלקת הנרות הזו: הקונצנזוס הלאומי השתנה. מרצ תקועה בשנות התשעים, אבל רוב הציבור הישראלי נמצא כבר במקום אחר לחלוטין.

השליטה בחברון ובשאר חלקי ארצנו כבר לא שנויה במחלוקת חריפה. ייתכן אפילו שהיא לא שנויה במחלוקת כלל. רוב הציבור הישראלי, כולל מצביעי המרכז־שמאל, כבר לא נמצאים במקום שרז נמצא בו. ייתכן שחלקם היו מוכנים לוותר על "חברון והשטחים הכבושים" תמורת שלום אמת, אבל גם הם יודעים שלפחות בדור הזה שלום לא עומד על הפרק, ולכן אנחנו חייבים להמשיך את אחיזתנו בהם.

בניגוד לאנשי מרצ, רוב הציבור הישראלי למד את לקחי אוסלו וההתנתקות. לא רק מה שהיה פעם גוש הימין מכיר בהם, אלא גם השמאל הציוני, מצביעי כחול לבן ורבים ממצביעי יש עתיד. אפילו הדיבורים של מפלגת העבודה על פתרון שתי המדינות נאמרים מן השפה ולחוץ, לצאת ידי חובה. אין עדות טובה יותר לכך מהעובדה שדווקא הנשיא הרצוג, שעמד לא מזמן בראש המפלגה, הבין היטב היכן נמצא היום הקונצנזוס הלאומי, והרגיש צורך לסמן אותו בבירור. "נשיא צריך להיות דמות מאחדת", אמר רז, וזה בדיוק מה שהדריך את הנשיא לבוא לחברון בחג החנוכה.

אבל משמעותו של ביקור הנשיא בחברון חרגה הרבה מעבר לתחום המדיני. ההשלכות המדיניות רק השתמעו מן הביקור; מה שנאמר במפורש משמעותי הרבה יותר. הרצוג לא דיבר על השלילה, מדוע איננו יכולים לעזוב את חברון, דבר שיכול לומר כל איש שמאל ציוני מפוכח; הוא דיבר על החיוב, על הקשר שלנו לחברון ולמערכת המכפ

הנשיא הרצוג הבין היטב היכן נמצא היום הקונצנזוס הלאומי, והרגיש צורך לסמן אותו בבירור

לה. "הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לחברון, למערת המכפלה, למורשת האימהות והאבות, אינה מוטלת בספק", אמר הנשיא. "ההכרה בזיקה הזו צריכה להיות מעל לכל מחלוקת". זו הבשורה החשובה יותר שבישר הנשיא מחברון.

גם על הזיקה ההיסטורית שלנו לעיר האבות שמענו בעבר הרבה מהשמאל הישראלי. אבל כשהשמאל דיבר על כך בעבר הוא עשה זאת לצורך אפולוגטי, לשם הצדקת נכונותו לסגת מחברון ולמסור אותה לזרים. כן, אמר בעבר השמאל הישראלי בקריצה לא מוסתרת, גם אנחנו מאמינים בזכותנו על הארץ, אבל אין ברירה, נצטרך לוותר "ויתורים כואבים". לעומת זאת, כשהנשיא דיבר על הזיקה ההיסטורית הזו הוא עשה זאת מהסיבה ההפוכה: כדי להבהיר מדוע מוצדק שנישאר בה ונמשיך את היאחזותנו בה. כשהרצוג אמר שהזיקה הזו "לא מוטלת בספק", הוא בעצם הפך על פניו את הטיעון של השמאל - ואולי לא לגמרי ביודעין. הרי גם אנחנו בשמאל הישראלי הציוני תמיד הכרנו בזיקה ההיסטורית של העם היהודי לחברון, רמז הרצוג.

דברי הנשיא הרצוג חשפו את התוכן הפנימי שיכול להוות בסיס אידיאולוגי עמוק לכורח הביטחוני ולמסקנה המדינית שאי אפשר לסגת מחברון. עכשיו, כשרוב העם היושב בציון מבין זאת, צריך למצוא את המצע הרוחני־נשמתי שייתן משמעות חיובית למסקנה הזו; את הבסיס האידיאולוגי שיאפשר לכולם לעכל אותה ולהתחבר אליה לכתחילה, כערך ולא רק ככורח. המצע המשותף הזה, לדברי הנשיא הרצוג, הוא הזהות היהודית, "מורשת האימהות והאבות".

בניגוד לנשיאים מן העבר שמתוקף תפקידם שאפו רק להרגיע את המחלוקות, להקהות את עוקצן וליצור פשרה זמנית בין הניגודים בחברה הישראלית, הנשיא הרצוג שואף לבטא את ממד העומק המשותף שמאחד את הקצוות ולא רק מפשר ביניהם. מורשת האימהות והאבות, בישר הנשיא מחברון, היא זהותנו היהודית, לאו דווקא הדתית; היא מה שכולנו מסכימים עליו, והיא המצע המשותף הטבעי המאחד את רוב חלקי החברה הישראלית בדור הנוכחי.

דעות

he-il

2021-12-03T08:00:00.0000000Z

2021-12-03T08:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/281728387800857

Israel Hayom