"היום אנחנו מוציאים לדרך מהלך שהמטרה שלו היא לעצור סוף סוף את המינויים הפוליטיים בחברות ממשלתיות", הצהיר יאיר לפיד אי אז .2013־ב בתפקידו כשר האוצר הוא הכריז אז על הקקמתה של "נבחרת הדירקטורים": הליך "מקצועי" לאיתור דירקטורים לעשרות החברות הממשלתיות.

החברות הללו מגלגלות סכומי עתק של מיליארדי שקלים, מעסיקות עשרות אלפי עובדים, וכספי ציבור מוזרמים אליהן דרך קבע. חלקן גם נדרשות לעבור רפורמות חשובות והליכי הפרטה – למשל, התעשייה האווירית, שעומדת בפני הנפקת 25 אחוזים ממניותיה בחודשים הקרובים. במשך שנים הדירקטוריונים הללו היו כר פורה למינוי מקורבים, מינויים פוליטיים וג'ובים לפעילי מפלגות. "נבחרת הדירקטורים" נועדה "לנקות את החברות הממשלתיות מהפוליטיקה", לדברי לפיד. "זו בריכה של אנשי מקצוע איכותיים, ומתוכה נמלא את החברות הממשלתיות. אין ביטוי מובהק יותר של פוליטיקה חדשה מניתוק צינור החמצן מהג'ובים והמקורבים".

ממשלתו של אותו לפיד, כיום שר החוץ וראש הממשלה החלופי, אישרה השבוע את מינויו של עמיר פרץ ליו"ר דירקטוריון התעשייה האווירית, אף שאינו חבר בנבחרת הדירקטורים ובניגוד להחלטתה של הוועדה המקצועית לבדיקת מינויים בחברות ממשלתיות. הוועדה פסלה את המינוי הפוליטי, אבל הממשלה התעלמה ומינתה את פרץ בכל זאת.

זה לא צריך להפתיע אותנו. עשרות הבטחות של "ממשלת השינוי", שהושמעו מפסגת התקוות ל"פוליטיקה חדשה ונקייה", התנפצו אל קרקע המציאות. משרד ראש הממשלה החליפי כבר לא נראה מיותר פתאום, וגם שרים בלי תיק אפשר למנות כשהצורך הפוליטי דוחק. ג'ובים למכביר מחולקים בכל החברות הממשלתיות, במוסדות הלאומיים ובנציגויות ישראל בעולם. אין איש שאין לו מינוי. החוק הנורווגי לא רק יושם אלא אף הורחב, כדי לאפשר לממשלה עוד כוח פוליטי ולשרים לישון בלילות. גם ממשלה בת יותר מ־81 שרים התבררה כאפשרית בהחלט, כשצריך שותפים קואליציוניים.

פוליטיקה חדשה היא רעיון יפה לחדשים בתחום, אבל מי שנמצא די זמן בזירה מבין שהחידוש פג מהר מאוד (תשאלו את ראש הממשלה בנט, שלא הצליח מעולם לשחזר את הצלחת "משהו חדש מתחיל"). כשזה קורה, פתאום צריך מנגנון פוליטי, פעילים מסורים, וריאל־פוליטיק ישן וטוב. במקום להתאכזב שוב ושוב מהפוליטיקאים שלנו, מוטב להפסיק להאמין להבטחות על פוליטיקה חדשה שתתנהל בניגוד לחוקי הטבע, באופן "מקצועי". לפוליטיקה יש חוקים משלה ודינמיקה פנימית, ואלה תמיד יפעלו. הציבור הישראלי צריך להתפכח מהחלומות על הפוליטיקה החדשה. במקום לקוות שהפעם הפוליטיקאים שלנו ישתמשו כראוי בכוח שניתן להם – עליו לדרוש את ניתוקם מאותם מוקדי כוח.

לו הייתה התעשייה האווירית חברה ציבורית הנסחרת בבורסה, מי שמפקחים עליה היו בעלי המניות, הציבור הרחב והתחרות הגלובלית - אולי המפקח הקשוח ביותר. חברה כזאת לא הייתה יכולה להרשות לעצמה מינוי שאינו מתאים, כי החלטה כזאת הייתה מתנקמת בחברה ובביצועיה. אבל בכל מקום שפוליטיקאים נוגעים בו יהיו שיקולים פוליטיים. זה טבע העולם. אי אפשר לצפות למשהו אחר, ומי שיצפה יגלה שגם בממשלת השינוי עולם כמנהגו נוהג.

המינוי של עמיר פרץ אולי ראוי ואולי לא, אבל הוא פוליטי במפגיע. אפשר לתהות אם שנה אחת של כהונה כשר הביטחון - הזכורה בעיקר בגלל המשקפת הסגורה, מחדלי מלחמת לבנון השנייה וההחלטה לבחור בכיפת ברזל כמערכת הגנה אווירית במקום במערכת הלייזר נאוטילוס - מספיקה כדי להפוך מישהו לראוי לתפקיד יו"ר דירקטוריון של חברה ממשלתית המגלגלת כ־4 מיליארד דולר בשנה, ועומדת בפני הנפקה גדולה.

ניסיונו של עמיר פרץ כיו"ר ההסתדרות לא עומד לו כסנגור טוב לתפקיד הזה. ועד העובדים של התעשייה האווירית הוא אחד החזקים בישראל, וכשיגיע זמנה של ההפרטה הוא יציג דרישות גבוהות. הדירקטוריון יצטרך לעמוד בפרץ כדי להגן על האינטרס הציבורי. פרץ, שעשה את הקריירה שלו בארגון העובדים הגדול במדינה והתנגד בכל ליבו להליכי הפרטה, הוא לא האיש הנכון לתפקיד.