קשה היה לצאת אופטימיים מכנס "קרקעות הלאום – ללאום" שהתקיים ביום שני השבוע ביישוב עומר. בזה אחר זה עלו הדוברים לבמה והציגו תמונת מצב קשה של אובדן הקרקעות ברחבי המדינה, בעיקר בנגב ובגליל. שורת האשמים הייתה ארוכה. טענות הדוברים הופנו לא רק כלפי הבדואים וערביי ישראל אלא גם נגד ממשלות ישראל, מערכת המשפט, הגופים הירוקים, פורום קהלת ועוד. הכנס התקיים ביוזמת "מבטחי – פורום מפקדים לאומי", גוף שהוקם בשנת 2015 על ידי האלוף במילואים עוזי דיין ומורכב ממפקדים, אנשי ביטחון בכירים, דיפלומטים, ואנשי ציבור ואקדמיה. "מבטחי" נוסד כדי לפעול לגיבוש ולקידום אסטרטגיה לאומית־ציונית בתחום הביטחון הלאומי במובן הרחב. הכנס השבוע היה הראשון שקיים הפורום.

מארח הכנס פיני בדש, ראש מועצת עומר הוותיק, פתח את הכנס בתיאור המצב בדרום מנקודת מבטו. בדש טס מדי שבוע במטוסו הפרטי בשמי הנגב, ועוקב מלמעלה אחר התפתחות הבנייה הבלתי־חוקית בפזורה הבדואית. הוא סיפר על קרוב 3,000־ל מקבצים של בנייה בלתי חוקית, וכינה אותם "כפרירים" שהופכים עם הזמן לכפרים. "כל יום נבנים בתים חדשים. אם באזור מסוים אתה רואה בכל חצי קילומטר מקבץ של ארבעה בתים, תוך שנתיים־שלוש זה הופך להיות כפר. יש כיום כ־021 אלף בתים לא חוקיים ברחבי הנגב. מערד עד ים המלח לא היה בעבר כלום, ובשלוש השנים האחרונות כבר יש שם עשרה מקבצים. אבל זה לא מעניין כי זה לא יהודה ושומרון", קבל בדש.

את חוק החשמל שאושר לפני שבוע לקריאה ראשונה, ויאפשר חיבור מבנים בלתי חוקיים לחשמל, הגדיר בדש כ"אסון", וזאת "לא רק בגלל הבנייה הבדואית, אלא גם עבורנו ראשי הרשויות", התריע. "האמצעי העיקרי שלנו למלחמה בבנייה הבלתי חוקית הוא טופס 4 לחיבור לחשמל. עכשיו לא תהיה לנו יכולת אכיפה גם ביישובים שלנו".

בנושא תביעות הבעלות של הבדואים על קרקעות שיבח בדש את השרה איילת שקד, שבתקופתה כשרת המשפטים מחקה תביעות בעלות של בדואים על 180 אלף דונם בנגב המערבי. הוא קרא להקמת בית משפט ייחודי לנושא הקרקעות שיסיים את סאגת תביעות הבעלות, לפחות מצד המדינה. בדש גם יצא נגד פתרון ה"הסדרה במקום" של הפזורה הבלתי חוקית. הוא טען שבתקופת עמיר פרץ כשר הממונה על מנהלת הבדואים, עצם התמיכה של השר ב"הסדרה במקום" גרמה גם לאלו שכבר היו בהליכי הסדרה ומעבר ליישובי קבע, לחזור לפזורה הבלתי חוקית. "הסדרה במקום היא קודם כול עונש לבדואים, כי הבתים נבנו ללא תכנון אורבני של עיר ואי אפשר להסדיר את זה כך. לי לקח עשר שנים להעביר את שבט תראבין ליישוב מוסדר עם כבישים ותשתיות. באום־בטין, שהוכר והוסדר במקום ליד עומר, עד היום אין תשתיות".

כדי להסדיר את יישובי הפזורה, טען בדש, צריך להבהיר לתושביהם בצורה החלטית מה הפיצוי שיקבלו ולהפגין נחישות. "כשהעברתי את תושבי תראבין, הראשון שחתם על מעבר חתמתי לו שאם מישהו בעתיד יקבל שקל יותר, גם הוא יקבל. אסור לשנות מחירים. הבדואים מעריכים ומכבדים כוח".

את האצבע המאשימה הפנה בדש בעיקר כלפי מערכת המשפט. הוא ציטט את אליהו נאווי, לשעבר ראש עיריית באר־שבע ושופט בית משפט השלום בנגב שהגדיר את בג"ץ "אור לגויים וחושך וצרה ליהודים", וטען שהשופטים מפחדים מהבדואים. "פסקי הדין בלתי הגיוניים. אדם נתפס עם רכב גנוב וכלי נשק בתוכו, וחוזר הביתה בערב למעצר בית. זה לא

דובדבני סיפר שכאשר נכנס לתפקידו גילה שבממשלה הקודמת פעולות הייעור נעצרו בעקבות הוראת השר עמיר פרץ שהיה ממונה על מנהלת הבדואים: "לא יכול להיות שאנחנו לא ניטע"

יכול להיות. השופטים אומרים לי תשנו את חוק המעצרים ותחוקקו ענישה מינימלית. זה אומר שהם רוצים שיחליטו בשבילם". לדברי בדש, 80 אחוזים מהתיקים שנפתחים על עבירות ירי, אלימות ופרוטקשן נסגרים, ומתוכם מחצית נסגרים תוך שבוע. "מתוך עשרים האחוזים שכן מטפלים בהם, רק מעטים נכנסים לכלא".

לצד אלה תיאר בדש גם שני מהלכים חיוביים שמתקדמים בנגב ומעוררים אצלו אופטימיות. האחד הוא הקמת יישובים יהודיים חדשים, בעיקר באזור ערד ודימונה, מהלך שמקודם כעת על ידי שרת הפנים איילת שקד. "אין ואקום בנגב, חייבים להקים את היישובים הללו", קבע. המהלך השני הוא הקמת קריית המודיעין בין עומר לבאר־שבע, שאמורה להיות מנוף התיישבותי לאזור. ביום שני, לאחר הכנס בעומר, נחתם סופית ההסכם המיוחל בין משרד הביטחון לחברת ״שיכון ובינוי״ להקמת הקריה.

אלפיים נערי גבעות בנגב

האלוף במיל' עוזי דיין, מייסד פורום "מבטחי", התייחס בדבריו לאמירה שצוטטה לאחרונה מפי האלוף יצחק תורג'מן, ולפיה בשעת חירום הצבא לא ייסע דרך ואדי ערה כלקח ממבצע שומר החומות. "כמי שגדל במושב היוגב ונוסע בוואדי ערה מדי שבוע לבקר את אימא שלו, האמירה הזאת היא דוגמה קלאסית לתבוסתנות, וגם דבר שעם קצת שכל – לא אומרים אותו". לדעת דיין, "צריכים להפעיל את הכוח של המדינה כדי להחזיר ריבונות ומשילות. זה אומר גם לחלק גזרות, כך שבמקרה הצורך לכל אוגדה יהיה ציר שהיא אחראית לפתוח אותו, וזה כולל גם הפעלה של השב"כ. יש בכך סיכונים מסוימים, אבל אם זה לא ייעשה כך, האזרחים יעשו את זה, וזה לא דבר יותר טוב".

דיין יצא גם נגד הרפורמה בחקלאות שמקדם ליברמן, וטען שלפי דו"ח של חטיבת המחקר והאסטרטגיה במשרד החקלאות, הרפורמה צפויה לצמצם את הייצור החקלאי של פירות וירקות בשמונה מיליארד שקל לשנה, ואת שטחי הגידול המושקים משני מיליון דונם למיליון בלבד.

"אם הדבר הזה יקרה, אנחנו עומדים לאבד שליטה בחלקים גדולים של האדמות", הזהיר דיין. "יש לרפורמה משמעויות להאצת המדבור ולאובדן הכנסה בפריפריה, אבל גם משמעות עיקרית של אובדן אחיזה בקרקע. החקלאות היא האחיזה בקרקע, והיא נמצאת בנסיגה כבר שני עשורים. צריכים לחזור לאמירה של משה סמילנסקי, 'אם חקלאות כאן מדינה כאן'. אני לא מבין איך במדינה מתקדמת ויקרה כמו שלנו מצפים שדווקא החקלאות תהיה זולה. החקלאות צריכה לשרת את העניין הלאומי ואת האחיזה בקרקע". דיין דיבר גם על הצורך לחזק את בקעת הירדן, והזכיר שיש בה פחות יהודים משהיו בגוש קטיף. "אין כיום בכל הבקעה מלון ומרכז מבקרים. צריכים ליצור ציר עם רכבת מהגולן דרך הבקעה לאילת. כל התיישבות צריכה צירי תשתיות ותחבורה ראויים".

אלוף במיל' גרשון הכהן מתח ביקורת על רשויות התכנון ומשרד הפנים. "אני מעז לומר שכל אלו שעסוקים היום בבניין הארץ ובתכנון המוסדי שלה כולם חובשי כיפה, אנשי הציונות הדתית, ומעולם לא האמנתי בציונות הדתית. הם בורגנים, אנשי מזרחי, עורכי דין. כולם לא מסוגלים לעשות מה שצריך, גם אם הם מנסים. למנות משפטן ליו"ר המועצה לתכנון ובנייה זה לא להבין שנדרשת כאן נקודת מבט אדריכלית מרחבית. מדינת היהודים מרכזת בשיטתיות את כל היהודים לרצועת החוף, בטרנספר מכוון ובשיתוף פעולה של מערכת מנופים. אנו מאבדים את הצפון והדרום, ומגיעים למצב יותר גרוע ממפת החלוקה של ."1947

את הארגונים הירוקים, המתנגדים להקמת יישובים כפריים ומביאים לבניית רבי קומות ומגדלים בערים, כינה הכהן "האויב הגדול של העם היהודי". לדבריו, "יש פה שתי דתות של עבודה זרה – אחת זו דת זכויות האדם והשנייה זו דת הירוקים, ושתיהן דוחפות את אובדן הארץ. כולם בעד שימור שטחים ירוקים, אבל רק את היהודי דוחפים ליישובים המגדליים בהנחה שהשטח יישאר פתוח, אבל הוא נתפס על

@ 300 דרך חברותו בוועדת זורע, ועדת בדיקה פנימית שהקים שר הביטחון משה ארנס. כתם נוסף ברקורד שלו היה מעורבותו בפרשת עיזאת נאפסו; גינוסר עמד בראש צוות חוקרים שהפעילו אמצעים פסולים נגד קצין צה"ל שהואשם בריגול, ומאוחר יותר העידו שקר בבית הדין הצבאי שהרשיע את הקצין. לאחר שהשתחרר שימש בתפקידים שונים כמו מנכ"ל מכון היצוא ויו"ר עמידר.

בקשת שר השיכון למנותו למנכ"ל המשרד עוררה דיון נרחב בממשלה. ועדת לנדוי שחקרה את פרשת נאפסו קבעה שהחקירות האלימות היו פרקטיקה רווחת בשירות, וחריש אישר את המינוי ואת ההכרעה שקיבלה הממשלה בדילמה מוסרית. תמציתה: האם העובדה שגינוסר פעל באופן פסול בשל תפיסות מוטעות שהיו מושרשות בקרב בכירים בשב"כ צריכה להפוך לדיראון עולם ולחסום אותו ממילוי תפקידים ציבוריים? האם לא תעמוד לו זכות שירותו הארוך והמסור במערכת הביטחון? הרי גם במקרים שבהם כשל הוא לא פעל לשם טובת הנאה ממונית או אישית, אלא מתוך הבנה, גם אם שגויה, שהוא פועל לטובת אינטרסים של ביטחון לאומי.

בניגוד לקודמתה, ההחלטה הזו כן הגיעה לבג"ץ ושם נפסלה בידי אהרן ברק. "מינויו של המשיב למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון הוא בגדר סמכותה של הממשלה", פתח ברק בזריקת אלחוש, רק כדי להנחית את הסנוקרת בשלב הבא: "עם זאת, החלטת הממשלה - פסולה היא. היא בלתי סבירה בעליל באופן קיצוני. הממשלה לא איזנה כראוי בין השיקולים השונים, ולא נתנה את המשקל הראוי לנזק שייגרם לשירות הציבורי ממינויו של המשיב. אילו נפל האיזון שערכה הממשלה בגדם מתחם הסבירות, לא היה מקום להתערבותנו; המקרה שלפנינו נופל לגדרם של אותם מקרים בהם החלטת הרשות חורגת באופן קיצוני ומהותי ממתחם הסבירות".

פסק הדין בעניין גינוסר נחשב מהפכני במשפט המנהלי הישראלי, מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שבה השתמש בית המשפט ב"עילת הסבירות". העובדה שהממשלה עמדה בכל הכללים הפרוצדורליים לא הועילה לה, גם לא הדיון המעמיק והיסודי שקיימה. ההחלטה לא הייתה לטעמו של ברק, ולכן היא נפסלה.

"אולי בחלוף 28 שנים ראוי לשוב ולעיין מחדש באותה הלכה", מציע סולברג במאמרו. "אולי חריש דווקא צדק, ולא היה זה מהלך מוצדק לפתח עילת סבירות מחוץ להקשר של נורמה משפטית?" המושג המופשט והחמקמק "סבירות", טוען סולברג, משמש מטה קסם המאפשר לבג"ץ לפסול החלטות ממשלתיות שלא באות לו טוב בעין. מהם העקרונות והתבחינים שבאמצעותם מזהה השופט את "מתחם הסבירות"? האם השופט יכול לקבוע מהו "המשקל הראוי" של כל שיקול בלי להחליף בפועל את הרשות המנהלית? ומה הדין במצבים שבהם ההכרעה היא בינארית, כמו למנות או לא למנות אדם לתפקיד כלשהו, האם אפשר בכלל לדבר על "מתחם", או שכל תוצאה שלא מתאימה לטעמו האישי של השופט תיפסל?

שופטים יכולים להכריע אם הרשות המנהלית פעלה בגבולות הסמכות שניתנה לה בחוק, והאם הפרוצדורה נוהלה באופן תקין. אלו שאלות משפטיות מובהקות. ה"סבירות" לעומת זאת, הכוללת מושגים חמקמקים כמו משקלים ואיזונים, עלולה ליצור הסגת גבול מסוכנת של הרשות השופטת לשטחה של הרשות המבצעת. או בלשונו של סולברג: "עילת הסבירות היא כחומר ביד היוצר – ברצותו מרחיב וברצותו מקצר".