עמוס שוקן ידע בדיוק מה הוא עושה. מו"ל "הארץ" הוא חיית רשת מנוסה, פרובוקטיבית לעיתים, לא מישהו שמתפלק לו בטעות ביטוי לא ראוי. הוא בא כדי להסעיר, והוא מצליח. החלטתו של הנשיא יצחק הרצוג להדליק נר ראשון של חנוכה בחברון (כמו נשיאים רבים לפניו, אגב), ובעקבותיה המחאה של ח"כי מרצ ופעילי שלום עכשיו, עוררו ויכוח בטוויטר סביב הלגיטימיות של היישוב היהודי בעיר, ובשיאו צייץ שוקן כך: ''שלהבת פס נהרגה בגלל חוסר האחריות של הוריה שחשבו שאפשר לגדל ילדים בסביבת לחימה, ושל משרד הרווחה שבמדינה נורמלית היה מוציא ילדים מאזורי מלחמה''.

התינוקת שלהבת פס, כזכור, נרצחה במרץ 2001 מירי צלף שכיוון את רובהו לראשה, שעה שנחה בעגלה בשכונת מגוריה בחברון. תנשמו, תתאפקו. את כל הכאב והעצבים שאפשר להוציא מהמילים המרושעות של שוקן, כבר הוציאו לפניכם ברשת. התגובות המזועזעות הגיעו כצפוי, ושוקן כדרכו נהנה להוסיף אש למדורת האכזריות, בסגנונו הקר והמחושב להקפיא. כשכתבו לו שזוהי אמירה נוראית, הוא השיב בנון־שלנטיות מופגנת: ''אמירה לא נוראית בכלל. אמירה שכולה אמת. מה שנורא הוא ההתעקשות של היהודים להקים את הנוכחות האזרחית הישראלית בחברון''. כשקראו לו "תתבייש", הוא הגיב ב"שהוריה של שלהבת פס יתביישו. דם יהודי אינו הפקר". אכפתיות לאומית נוגעת ללב ממש.

שוקן המשכיל ודאי שמע על פרעות תרפ"ט, ואפילו על נאומו המרגש של שמעון בן מתתיהו: "לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא ברכוש נוכרים ָמָשלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו". אבל שוקן וחבריו לא מחפשים צדק. זה לגמרי לא מעניין אותם.

מה שוקן מבקש להשיג בציוצים כאלה, מלבד שחרור של קצת שנאת מתנחלים בסגנון שלעולם לא היה עובר ביחס לברנוער הקרוב לליבו? איזו תהום פעורה בין "לא ארץ נוכרייה" של שמעון החשמונאי ל"שהוריה של שלהבת פס יתביישו" של עמוס שוקן? ממה הוא מבקש להתנער? נראה שבדיוק מזה, מהחוט המקשר בינו ובין גיבורי האומה החשמונאים.

שוקן לא סתם מתאכזר להנאתו כלפי משפחות שכול – גם אם קשה לומר שהוא נשמע סובל מזה. המו"ל הכמו־מכובד נאבק על דרך, על הצד שהוא בחר בסכסוך הערבי־יהודי, וההיסטוריה מפריעה לו להתרכז בעיקר. הוא וחבריו יצאו למלחמת רשות למען מי שמבקש למחוק את הקשר שלנו לארץ הזו, והם רואים בה מקלט זמני ליהדות אירופה ושאר תפוצות נרדפות, עד יעבור זעם. איך יעבור? באופן תרבותי ונאור, כפי שחשבו חלק מיהודי גרמניה כשביקשו להיטמע בין הגויים. שוקן ודומיו מבקשים לכתוב כאן פרק חדש ונקי; להתחיל מציאות מאפס, להכחיד הישן הרחוק והקרוב תוך אימוץ מורשת "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה?" של משה דיין. הם מבקשים לבנות היסטוריה חדשה, מודרנית, שבנויה על ערכים שהשכנים שלנו לא מאמינים בהם ולא משחקים לפי הכללים שלהם.

לא המגורים ב"אזור מלחמה" מעניינים את שוקן, ולא שלום ילדיהם של יהודי חברון החלוצים והגיבורים. מו"ל הארץ הרי לא רשום כגדול המוחים נגד השימוש בילדים ובאזרחים בעזה כמגן אנושי. הוא לא משמיע קול רם נגד ירי מתוך גני ילדים ושכונות מגורים. הוא הרי יודע מי המביאים והמוציאים של קרבות הדם המקומיים, בלי לחמול על תינוקת יהודייה בת עשרה חודשים וגם לא על ילדיהם שלהם. הוא מתעלם מכל אלה, משום שהוא נדרש למאבק קיומי פי כמה מבחינתו: מאבק על תפיסת עולמו, זו שהשמרנות מפריעה לה להתקיים. במבט האנטיהיסטורית, היהודים בחברון – כמו בכל אזור או עיר מעורבים, בכל צד של הקו הירוק – הם עצם בגרון של הערבים. והגרון של היהודים? שלנו? שיבלע את כוס התרעלה המדממת, ויחליק בגרון את רשעות האויב וחבריו המקומיים.

קשה לצלוח את חג החנוכה בלי להיתקל באיזה מומחה לענייני היסטוריה, דת ומסורת־ייבושים, שיכריז בקול כי אנו־אנו המתייוונים החדשים. כן, גם אתה שם עם הכיפה וַאת עם דף הגמרא או ספר תהילים. אין הנחות למקורבים. שום "מי כמוך באלים השם" פעמיים ביום לא יעזור. קניתם מותג מארה"ב? תרבות המערב. אינגלזתם את השפה עם איזה "אוקיי" מזדמן? התייוונות למתקדמים. השקעתם בטיפוח וחן? ברכות, אות הוקרה תוצרת אנטיוכיה בדרך אליכם.

אז זהו, שלא. חכמינו הדגישו את הממד הרוחני של גזרות היוונים, כמתבקש אצל אומה שמעניקה משמעות עמוקה לכל התרחשות פרטית או ציבורית; אלא שזה הרובד הפילוסופי של האירוע, ומעליו יושבת ִשכבה איתנה של מאבק אחר לגמרי בין יהודים ליוונים. החשמונאים לא יצאו לקרב על סגנון הלבוש של בנות ישראל, שאימצו רקמה יוונית פופולרית; גם לא על התמכרות של גברברי יהודה לספורט תחרותי. היוונים אכן טיפחו את תרבות הגוף באופן קיצוני ונאלח, והיהודים השמרנים לא התלהבו כשראו מי מבני עמנו שהקדישו חייהם להבלים בני חלוף, אבל המרד החשמונאי פרץ בסופו של דבר משום שהיוונים ביקשו להפסיק את מסורת ישראל סבא על מצוותיה המוחשיות ביותר – ברית מילה, שמירת שבת, לימוד תורה. בניגוד לרומאים, היוונים לא ביקשו לשרוף את המקדש שלנו, אלא להקריב בו חזיר. הם ביקשו לחלל כל מה שקדוש לנו, להפוך אותנו לעם ככל העמים. ועל המגמה המסוכנת הזו יצאו בני מתתיהו לקרב.

המאבק של היוונים בעם ישראל – מאבק שהצליח לסחוף יהודים שהשתוקקו ל"נורמליות" בינלאומית – היה לאומי למהדרין. מטבע האומה היהודית ואמונתה, מדובר במאבק לאומי עם חותמת דתית, והוא בהחלט עוסק בהשמדה רוחנית, אבל זה לא אומר שכל מי שמתאמן שלוש פעמים בשבוע על שרירי ההמסטרינג שלו, סוגד לתרבות הגוף; לא כל מי שמורחת אייליינר על העפעפיים, בוגדת במאבקם של המכבים. עם ישראל חי וריבון על ארצו. הוא נתון במאבק פנימי בענייני דת ומדינה, נקרע בין שמרנות ומסורתיות ובין פוסט־מודרניזם קולני, אבל רובו המוחלט חי את יהדותו בראש מורם, נרתע מהתבוללות ואפילו גאה בתוצרת הארץ על סלבסיה, הישגיה, טפטפותיה ועגבניות השרי שלה. אז היום קוראים לזה "אומת הסטארט־אפ" וכבר פחות "עם הספר"; ובכל זאת, בכל העולם ברור לכול שספר הספרים הוא לא "סטיב ג'ובס – הביוגרפיה המלאה", אלא התנ"ך של היהודים.

שבת או תרבות

■