מקור ראשון

אל תספרו לסבתא

בימי שישי אבא היה נוסע לתחנה המרכזית, קונה מקור ראשון וקורא לסבתא יולה את הטור שלי. לפעמים נדמה שהיא הייתה רוצה כבר לפגוש אותו שוב

ןקויד|1269|3.12.2021|ב"פשתולסכבט"כ לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

לא כתבתי בשבוע שעבר, מודה, היה לי קשה נפשית. דווקא הייתי בתקופה די טובה: התפתחויות בגזרת העבודה עם תוכנית טלוויזיה חדשה (ישנה) בערוץ ,14 כמה פרויקטים יפים שנכנסו, ד"ר זמרי משגשגת בעבודה שלה, הילדים בסך הכול סבבה. אבל אז - טלפון מדודה בת שבע, שמעדכנת שסבתא יולה במיון.

בהתחלה לא התרגשתי. סבתאיולה כבר לא אישה צעירה, בלשון המעטה, ומדי פעם היא מגיעה למיון כי כאבי הפיברומיאלגיה הקשה שהיא סובלת ממנה מכבידים עליה. אבל הפעם זה היה יותר מזה. מתברר שסבתא עברה סוג של אירוע מוחי, והפסיקה להרגיש את צד שמאל. הרופאים אמרו שצריך לחכות כמה ימים כדי לראות אם הנזק ניתן לשיקום.

אחרי כמה ימים הגעתי לביקור. היא שכבה שם קטנה בחדר גדול שהכיל עוד שני חולים. המטפלת שלה ישבה בצד. כשהגעתי סבתא חייכה, כמו שתמיד הייתה מחייכת כשהייתה רואה אותי נכנס לבית שלה בלי לדפוק בדלת. התיישבתי לידה, החזקתי לה את היד וניסיתי לדבר איתה. היא הייתה צרודה מאוד ועייפה, ואמרתי שאולי כדאי לתת לה לישון. אבל דודה בת שבע, אחות של אבא, הסבירה לי שאסור לה לישון יותר מדי כי אחרי אירועים כאלה צריך להישאר ערים כמה שיותר. היא בקושי דיברה, רק הצליחה להגיד לי כמה פעמים שהיא אוהבת אותי ואת הנכדים. אמרתי לה שהם אוהבים אותה ומתגעגעים אליה, והיא ניסתה לחייך. היא לא כל כך הצליחה, כי האירוע פגע גם בשרירי הפנים.

תמיד היה לנו קשר מיוחד, לי ולסבתא יולה. היא אישה קטנה, מטר חמישים ומשהו של צלילות,

חוכמה והומור. מקרביה יצא אבא שלי, שהיה מטר ותשעים של אותן תכונות. אני זוכר איך בכל יום שישי, בערך בארבע וחצי, היינו אבא ואני יושבים אצלה יחד כמה שעות, בסלון הקטן שכולו תמונות של הנכדים מתקופות שונות. תמיד אהבתי להסתכל על התמונות ולראות איך בכל תקופה בחיי תמיד בחרתי את התספורת הגרועה ביותר האפשרית.

היא הייתה מוציאה איזה ספרינג אננס־אפרסקחומוס או טעם מזוויע אחר שקנתה כי "אנחנו אוהבים", מוציאה גלידה או עוגיות, ואז היינו פשוט יושבים ומדברים קצת על החיים. אבל מהר מאוד השיחה הייתה גולשת למי סבתא שונאת בתוכנית הריאליטי הנוכחית. כזאת היא סבתא שלי, אישה שיכולה לפתוח שיחה באיך היא נמלטה ממטוס סורי בתור פלמ"חניקית צעירה בשער הגולן, ולסיים בזה שהיא לא סובלת את הטבעונית ההיא שצועקת על כולם באח הגדול.

עוד שבוע

אני זוכר מעט מאוד מההלוויה של אבא שלי. זה מנגנון הדחקה הגיוני, שמונע ממני לבכות סתם פתאום באמצע תוכנית רדיו. אבל את הפנים של סבתאיולה בהלוויה אני זוכר. היא עברה כל כך הרבה בחייה, ברחה מהנאצים, מפולין לרוסיה, עלתה לארץ בספינת מעפילים מאיטליה, גורשה למחנות בקפריסין, וגידלה שלושה ילדים ויותר נכדים. שום דבר בחייה של האישה הזאת לא הכין אותה להלוויה של הבן שלה, שכל כך אהבה.

אני זוכר את ההלם בפניה, את החיבוק שחיבקה אותי – חצי מנחמת אותי וחצי נשענת עליי, כדי לא ליפול מעוצמת המכה. מאז זו לא הייתה אותה סבתא יולה. הצלילות הייתה אותה צלילות, ההומור היה אותו הומור (רק במינון נמוך יותר), אבל המבט בעיניים היה שונה. מין שילוב של עצבות ורצון לפגוש אותו כבר, בעולם הבא. ועכשיו היא שוכבת על מיטה קטנה בבית חולים העמק בעפולה, ולא בטוחה שהיא רוצה להילחם כדי להמשיך.

יום לפני שסבתא אושפזה ביקרתי אותה עם כל המשפחה. כשהגענו היא ישבה על הספה, חצי סובלת וחצי מחייכת. הילדים מיד ביקשו את שקית השוקולדים הקבועה: נימוס הוא לא הצד החזק שלהם. אני התיישבתי לידה וחיכיתי לנזיפה הקבועה: "נו, ספר לי משהו, מה קורה אצלך". אני לא שתפן גדול, אבל אצל סבתאיולה תמיד הכרחתי את עצמי לדבר. אצלה תמיד הרגשתי שהיא באמת מתעניינת.

ישבנו שם שעה עד שהיינו צריכים לזוז. הילדים נפרדו מ"סבתא יולה מעפולה" ואני אמרתי לה להתראות ושתרגיש טוב. כולם תמיד מספרים, אחרי אסונות, שהם הרגישו שמשהו לא בסדר. אף פעם לא באמת קניתי את זה, תמיד הרגשתי שזו פרשנות בדיעבד, ניסיון שכנוע עצמי לנפש, כדי להימנע מהבלבול שבהפתעה מוחלטת. אבל מיד כשיצאתי מהדלת באמת עטפה אותי תחושה שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה. שבתי על עקבותיי מיד, נכנסתי שוב לבית ואמרתי לה: "סבתא, אני אוהב אותך, נדבר בהמשך השבוע". כאילו שאם אומר לה את זה היא תתעקש להישאר עוד שבוע.

ירדנו למטה במעלית הכי קטנה בעולם. תמיד כשהיינו עולים בה, בבניין של סבתאיולה, אבא ואני היינו צוחקים שהיא הולכת וקטנה משנה לשנה, או שאנחנו מתרחבים. לאורך כל הדרך למטה, וזו דרך ארוכה כי זו גם המעלית האיטית בעולם, דמיינתי את הישיבות שלי ושל אבא עם סבתא, והכול התפרץ לי. התחלתי לבכות, והסתובבתי למראה כדי שהילדים לא יראו. אבל אז נזכרתי שזו מראה, מה שפוגע באפקט ההסתרה. ויום למחרת כבר התקשרה אליי בת שבע.

לא טור פרידה

זה לא טור פרידה מסבתאיולה. היא נלחמת, ברוך השם, והועברה לשיקום. הרופאים מקווים שהיא תוכל לשוב ולתפקד עצמאית. אני רק מקווה שהיא תרצה לתפקד עצמאית, כי מהביקורים אצלה נדמה לי לפעמים שהיא הייתה מעדיפה להיפרד עצמאית, ולפגוש את אבא.

אגב אבא, הוא נהג בכל יום שישי ללכת לתחנה המרכזית - המקום היחיד שמכרו בו את מקור ראשון בעפולה - ולאחר מכן, כשהיה קופץ לבקר אותה, היה מקריא לה את הטורים. היא יכולה לקרוא לבד, אבל הוא אהב לקרוא לה כי לטענתו הכיר את הראש שלי הכי טוב, ולכן ידע בדיוק באיזו אינטונציה כל מילה אמורה להיאמר. אז סבתא, את הטור הזה אבא לא יקריא לך, ואולי בשביל הבריאות והשקט הנפשי שלך - עדיף שאף אחד לא יקרא לך אותו. אני אוהב אותך מאוד, ומתפלל לשלומך בכל יום. הבעיה היא שאני לא בטוח איפה שלומך יהיה טוב יותר - כאן, איתנו, או עם אבא. ■

1269

he-il

2021-12-03T08:00:00.0000000Z

2021-12-03T08:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282132114726681

Israel Hayom