“באתי לראות שאת מרגישה טוב, שהכול בסדר ואת רגועה“. “תראה, לא קראתי על זה שום חומר ככה שאין לי מושג מה מחכה לי ולכן אני בהחלט רגועה“.

כך התנהלה השיחה עם מנהל “קייר לייזר“ביום חמישי שעבר, רבע שעה לפני שנכנסתי לניתוח להסרת משקפיים.

מובן שזה היה שקר. מובן שקראתי ודיברתי עם חברות שאיימו עליי שזה הסוף שלי ושלעולם לא אחזור לראות, שהעיניים הכחולות שלי בסכנת החלפת צבע ושלא אשקול אפילו בצחוק לזרוק את המשקפיים כי בקרוב אזדקק להם שוב.

אבל ברגע ההוא היה לי נוח עם הפוזה שהכול אצלי לגמרי שקט ואין לי שום חששות על הלב. ישבתי בחדר ההמתנה, בוהה באקווריום ענק מלא בגוויות של משקפיים שכבר לא משמשות אף אחד ותהיתי מה בעצם חשבתי לעצמי.

הרי בסך הכול המשקפיים שלי לא כל כך מציקות לי. די התרגלתי אליהן, הן עליי מכיתה ו‘ וכבר מתחילת הדרך נהניתי מהן. עם הזמן הן הפכו לאייקון מאפיין ואפילו פה בטור אין לי מושג איך ייראה האיור שלי ללא המסגרת העגולה הקבועה לעיניי.

הכול התחיל לפני שבועיים. בוקר בהיר אחד התחלתי להתעניין ברעיון לניתוח לייזר בעיניים. עשיתי בירור טלפוני מהיר וקבעתי תור לבדיקת התאמה שבמקרה היה פנוי, יומיים לאחר מכן.

בהגיעי לבדיקה, הרגעתי את עצמי. “את לא מתחייבת לכלום, רק מגיעה לשמוע“, אמרתי לי. אחרי הכול מה רע בלקבל קצת מידע? שבי על זה בבית, תתייעצי, תשני על זה ככה שנה־שנתיים ותחליטי בנחת, דבר לא רודף אחרייך.

מיד בסיום הבדיקה שאלתי את הפקידה מתי התור הקרוב ביותר וקבעתי ניתוח לשבוע אחר כך. כזו אני, נינוחה ואימפולסיבית.

ביום הניתוח אושי גיששה בעדינות לבדוק אם אני מעוניינת שהיא תסיע אותי או שתיאמת הסעה עם מישהו אחר, ואם דאגתי שמישהו יהיה עם הילדים בימי ההחלמה. אני הסתכלתי עליה במבט המום: “מה? למה שאצטרך עזרה?“

היא כמובן התאפקה יפה לא לצחוק עליי, אבל הסבירה לי לאט ובזהירות שלא בטוח שאצליח לראות, בטח לא לנהוג, ושכדאי שאצטייד בכמה משככי כאבים ובמשקפי שמש על כל מקרה שלא יהיה.

זה לא הבהיל אותי. אם לומר את האמת, עד אותו הרגע בכלל לא שהיתי בהבנה הזו שמישהו הולך להחדיר גוף זר לתוך העין שלי. אושי, לעומת זאת, תכליתית כתמיד, דאגה לכל המעטפת הנדרשת. מיד בהגיענו - ועד יציאתי מחדר הניתוח - היא פצחה בתפילות ובתחינות שלא אתעוור, שלא אשאיר יתומים מסכנים בלי אבא ועם אמא חשובה כמת.

בשלב כלשהו התחלתי לקרוא מכל הבא ליד - עיתונים, דפי מידע - ולהציץ לעבר הפקידות, הטכנאים והרופאים במכון. כשאיתרתי אחד מהם שחבש משקפיים, קמתי להתקיף אותו בשאלות אכזריות ובספקות מוגזמים. נרגעתי רק אחרי שכולם אמרו לי שהם נותחו ושהכול עבר בשלום. הרופא עם המשקפיים התנצל שהוא לא התנתח רק כי הוא לא סומך על אף אחד מלבד על עצמו. תודה דוקטור, מאוד מעודד.

וככה העברתי את הזמן עד שנקראתי לחדר הניתוח. אישה חביבה יצאה לחדר ההמתנה: הבטתי בה ומיד הבנתי שתורי הגיע. היא החזירה לי מבט סוקר, ואני, בביטחון עצמי מופרז, חייכתי ותכננתי להתבדח, אלא שאז היא פתאום שאלה: “יש לך בובו?“

על אף כל התשובות שהיו באמתחתי, לשאלה הזו פשוט לא ציפיתי. ברגע אחד ידי הושטה למעלה ובדקה בחרדת אין קץ האם אכן יש לי בובו. חששתי שהיא שואלת כי נחשפתי בערוותי, ומרוב התרגשות לניתוח שכחתי לחבוש אותו. הקלה, הוא שם. “כן“, עניתי בהיסוס, “מה זה קשור?“

היא חייכה ואמרה “תצטרכי להוריד אותו, הוא יפריע לך לשכב בניתוח“.

שום דבר, באף קונסטלציה, לא הכין אותי לדרישה להוריד את הבובו, או בכלל שמישהו בחדר הזה יידע מה זה בובו. אני חייבת לציין לזכותי שעמדתי בזה בגבורה גדולה ואפילו בלי מראה.

ואז נכנסתי לחדר הניתוח. “זה ייקח חמש דקות“, הם אמרו.

נשכבתי על המיטה, ואת ידיי הנחתי מתחת לגבי. אני מכירה את עצמי, ברגע האמת אי אפשר לתת אמון בידיים שלי שלא יישלחו ישר לפנים להגן על העיניים. כשמכשיר הלייזר התחיל להתקרב אט־אט לעין שלי, הבנתי כמה יוקרה וערך יש לחמש דקות, כמה ארוכות הן יכולות להיות.

רגעים חלפו ולפתע נזכרתי בהתנגדותו הנחרצת של רזיאל לניתוח הזה. “וועליה בעלי היקר“, ִלְחששתי, “עשה טובה, אל תקפיד עליי עכשיו, כשאני תלויה בין שמיים לארץ. זרוק עליי מילה חיובית אפילו שאתה מתנגד“.

הזמן נמתח ונמתח, הרגעים לא חלפו ואני עדיין שוכבת שם, שומעת את צפצוף המכשיר ומריחה ריח עשן של סטייק עין (כן, את זה לא מספרים לך, שהם שורפים לך את העין ובגלל זה יש ריח של מדורה), ואז זה נגמר. יד קרירה הובילה אותי בחזרה לחדר ההמתנה, שם ישבה וגם בכתה אושי יחד עם מניין קטן שהיא ארגנה בחוץ לרפואתי.

אני מודה שאני לא לגמרי מבינה את גודל העניין. עדיין מסונוורת ולא לגמרי רואה הכול. אבל כנראה שבביקורת הקרובה במכון אקבור את משקפיי, גם אני, כמו כולם, באקווריום הגדול. ■

למה שאצטרך עזרה

אישה חביבה יצאה אליי לחדר ההמתנה: הבטתי בה ומיד הבנתי שתורי הגיע. היא החזירה לי מבט סוקר ואני, בביטחון עצמי מופרז, חייכתי ותכננתי להתבדח, אלא שאז היא פתאום שאלה: "יש לך בובו?"

מניין לרפואתי