מקור ראשון

מיצובישי A6M "זירו"

השתיק קצינים פסימיים כדי להנדס תוצאה אופטימית. יממוטו

בפרל הרבור והמושבה האמריקנית בפיליפינים. ההיגיון האסטרטגי היה פשוט. כפי שכתב פעם יובל נח הררי, עוד בימיו כהיסטוריון צבאי: כשאתה מנחית מכה מקדימה על יריב, עדיף שתיקח ממנו את הקלף האסטרטגי החזק ביותר שיש בידו באותו הרגע. במלחמת ששת הימים, כשישראל השמידה את חיל האוויר המצרי על הקרקע, היא לא ידעה מה תעשה מצרים בתגובה, אבל דבר אחד היה ודאי: קהיר לא תוכל להגיב במכה אווירית על כוחות צה"ל ועל ערי ישראל. מנחם בגין לא ידע כיצד סדאם חוסיין יגיב על השמדת הכור העיראקי במבצע אופרה, אבל היה יכול להיות בטוח שעיראק לא תגיב בנשק גרעיני. זה היה בדיוק ההיגיון שהנחה את יממוטו: לא משנה כיצד תפעל ארצות הברית בעקבות המכה היפנית המקדימה - היא לא תוכל להגיב באמצעות צי האוקיינוס השקט או חיל האוויר שלה בפיליפינים.

השיתוק האמריקני הצפוי היה מעניק כאמור ליפן שישה חודשים להשתלט על משאבים, להרחיב את האימפריה ולבנות קו הגנה באוקיינוס השקט. אבל יממוטו לא השלה את עצמו. הוא ידע שעם הזמן, כוחה העדיף של ארצות הברית בגייסות, במשאבים וביכולת התעשייתית יכריע את הכף, ולא משנה כמה שטח תכבוש יפן בששת חודשי החסד שמתקפת הפתע תיתן לה. לכן הוא ביסס את התוכנית שלו על הנחת יסוד שנייה, נוספת, מפוקפקת בהרבה מהראשונה: שהמכה המקדימה תכאיב לארצות הברית עד כדי כך שהיא תחליט להתמקד בזירה האירופית ותעזוב את יפן לנפשה.

הכישלון בעקבות ההצלחה

האוויר של ארה"ב שחנו בצפיפות בשדות התעופה הצבאיים באי אואהו, נכתשו גם הם. במקביל הושמד גם חיל האוויר האמריקני בפיליפינים, והיפנים כבשו את הארכיפלג בתוך חודשים ספורים.

אבל על אף התוצאות המרשימות, יממוטו לא הצליח להשיג את מטרותיו האסטרטגיות. ראשית, אפילו הנזק הטקטי שהאמריקנים ספגו, לא היה חמור כפי שמתכנני המבצע קיוו. אדמירל נגומו צ'ואיצ'י, שפיקד על ההתקפה, החליט לא להוציא גל שלישי של מפציצים מטעמי ביטחון, חיסכון בכוח והגנת הספינות שלו. המפציצים היפניים שנשלחו לפרל הרבור השמידו בעיקר ספינות קרב ישנות, ולהוותם של בכירי הצבא בטוקיו, נושאות המטוסים האמריקניות לא היו אז בנמל ולכן לא נפגעו. זאת ועוד: היפנים לא השמידו את סדנאות התיקון, וגם לא את מכלי הדלק הענקיים שעוד יאפשרו לאמריקנים לנוע באוקיינוס השקט במשך כל שנת .1942 אם נגומו וטייסיו היו מעלים את המכלים באש, הכוחות האמריקניים היו צריכים להסתמך אך ורק על מאגרי הדלק של הצי בחוף המערבי של ארצות הברית. מכל הסיבות הללו ועוד, על אף נפילת הפיליפינים והאבדות הכבדות בפרל הרבור, האמריקנים הצליחו לשקם את כוחם במהירות שהפתיעה את יפן.

אולם החולשה העיקרית באסטרטגיה של יממוטו הייתה התלות שלה ברצונו הטוב של היריב. ליפנים לא הייתה יכולת אמיתית להכות במרכזי הפיקוד, האוכלוסייה והתעשייה של ארצות הברית, ולכן לא היה להם סיכוי לאלץ את המעצמה היריבה לחתום על הסכם להפסקת אש. הם היו יכולים רק לקוות שהאמריקנים עצמם יסיקו שלא משתלם להם להמשיך במלחמה. יש לציין שיממוטו ביסס את חישוביו על תקדים היסטורי: הנסיגה של רוסיה ממלחמתה עם יפן בקיץ ,1905 עקב תבוסות בשדה הקרב וזעזועים מהפכניים מבית. אבל ארצות הברית 1941־ב אינה האימפריה הרוסית בתחילת המאה העשרים. גם יממוטו ידע שאם תקוותו תיכזב, תיפתח מלחמת התשה ממושכת שיפן אינה מסוגלת לעמוד בה. ובכל זאת, האדמירל התכונן רק לאפשרות הטובה ביותר; לא הייתה לו שום תוכנית חלופית למקרה שהנחת היסוד שלו תתגלה כבלתי מבוססת, והאפשרויות הרעות יתממשו.

וכך אכן קרה. ההתקפה על פרל הרבור הרחיקה כל הסכם בין יפן לארצות הברית. טוג'ו ויממוטו לא דחקו את האמריקנים לנטוש בבהלה את המערכה באוקיינוס השקט; למעשה, הם פתרו לנשיא ארצות הברית בעיה. דעת הקהל האמריקנית אז הייתה בדלנית, ונטתה להתנגד למלחמות בארצות נכר. ההתקפה הבוגדנית של היפנים, בצירוף הכרזת המלחמה של היטלר זמן קצר לאחר מכן, אפשרה לרוזוולט להתגבר על הבדלנים בארצו, להשיג תמיכה בקונגרס ולאחד את דעת הקהל מאחורי ההחלטה להיכנס למלחמה נגד מדינות הציר. היפנים לא הבינו את עוצמת ההשפלה שבהתקפת פתע על כוחות אמריקניים בשטח אמריקני ריבוני; במעשיהם הם הקטינו מאוד את הסיכוי שארה"ב תסכים לפשרה כלשהי, גם כזו שמתקבלת על הדעת מבחינת האינטרס הקר.

כדור האש העקשן

לרוע מזלם של היפנים, יממוטו המשיך באותו נתיב אסטרטגי קלוקל גם לאחר שהמציאות סתרה את תחזיותיו. בהיעדר יכולת לבסס קו הגנה באוקיינוס השקט או לעמוד במלחמת התשה ארוכה, הוא עדיין קיווה שאם רק ינחית על הצי מכה חזקה נוספת - ארצות הברית תירתע, תצא מהמלחמה ותחתום עם יפן על "שלום הוגן" שישאיר לה לפחות חלק מכיבושיה.

ב־72 בפברואר 1942 כבשו כוחות יממוטו את אינדונזיה והשמידו את חיל המצב של ארצות הברית ובעלות בריתה באזור האסטרטגי הזה, אולם עיקר הכוח הימי של האמריקנים נותר עדיין פעיל. מכאן היפנים ירדו דרומה, כדי לרסק את המאחז האוסטרלי בפפואה גיניאה החדשה ואת הכוחות האמריקניים באי מידוויי השוכן באוקיינוס השקט, אלפיים קילומטרים מהוואי. יממוטו קיווה שארצות הברית לא תוכל להשלים עם אובדן אי אסטרטגי כל כך, ותשגר לשם את נושאות המטוסים שלה - מה שיאפשר ליפנים להשמידן בקרב אחד מכריע. ההיגיון של פרל הרבור שוב עמד למבחן.

הפעם, בניגוד לפרל הרבור, התכנון היפני היה גרוע בהרבה מהמצופה. כדי להתמודד עם נתוני הפתיחה הבעייתיים שלו, יממוטו "רימה" במשחקי המלחמה שנערכו במטות הפיקוד לקראת הקרב: הוא ִהְנֵּדס תוצאה אופטימית, בעודו משתיק קצינים פסימיים, שהביעו עמדות מציאותיות יותר משלו. כמו כן, בגלל שיקולים של פוליטיקה פנימית וחילוקי דעות בצמרת הצי היפני, הוא פיצל את הכוח שלו באופן הרסני והביא למידוויי רק ארבע נושאות מטוסים יפניות במקום שש, דבר שהפחית את סיכוייו לנצח בקרב. מעבר לכך, התוכנית שלו לשלב הבא של המערכה - לכבוש את הוואי כדי להוריד את ארצות הברית על ברכיה - הייתה חסרת סיכוי לחלוטין. לצבא היבשה היפני לא הייתה כל יכולת לספק את הכוחות הדרושים למבצע אדיר שכזה.

קרב מידוויי, בין 4 ל־7 ביוני, היה אסון בלתי נתפס מבחינת היפנים. יממוטו לא הבין

כך הפסידה יפן בזירת האוקיינוס השקט מאי 1942

1269

he-il

2021-12-03T08:00:00.0000000Z

2021-12-03T08:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282260963745561

Israel Hayom